יהושע בר־נס, עתונאי ופובליציסט ירושלמי

אני פותח בשאלה פשוטה: מי מחליט מי ידבר. הידיעה שנמסרה השבוע קצרה בלשונה: האוניברסיטה העברית לא נתנה במה למר ז׳בוטינסקי באספה פומבית, וראשי הריביזיוניסטים פנו אל ד״ר ויצמן שיתערב. איני עוסק כאן בעלבונו של איש ואיני מבקש חסד לאיש שלנו. אני עוסק בסדר: מוסד שנבנה בכספי הצבור כולו, ועומד על הר הצופים בשם האומה כולה, קבע מי ראוי לעמוד בתוכו ולדבר.

ויאמרו לי: אין זה בית ועד למפלגות, זהו בית מדרש. טוב ויפה. אלא שבאותם שבועות עצמם מתנהל בעתונות ויכוח גלוי על ייעודה של האוניברסיטה ועל לשון ההוראה בה, והכל מבינים היטב שאין זו שאלה של כתלים אלא שאלה של דמות. מי שרשאי לקבוע את הדמות, רשאי גם לקבוע מי עומד על הבמה, ולפיכך אין זה ענין פנימי כלל. די לנו במסירת השאלות הגדולות לועדות ובקבלת התשובות בפרוטוקול. אני תובע דבר אחד: שהאוניברסיטה תאמר בגלוי מהו הכלל שלפיו פעלה, מי חיבר אותו ובאיזה יום נתקבל. ואם אין כלל כזה, ואני חושד שאין, תודה בכך ותפתח את האולם.

צבי לנדסברג, פועל דפוס בחיפה, חבר פועלי ציון שמאל

בעירי סגרה המשטרה את מועדון הפועלים השמאלי, וזה כל הספור. לא נמסר נמוק, לא נקבע מועד, ולא נאמר למי לפנות. אני עומד בבית הדפוס ורואה כיצד נדפסת באותו שבוע ידיעה אחרת, שהאוניברסיטה מנעה במה ממר ז׳בוטינסקי, ועליה קמה צעקה, ופניה אל ד״ר ויצמן, ומכתבים. על מנעול ברזל בשער של מועדון פועלים לא נשמע דבר.

ואל יבין אותי איש שלא כהלכה: אין אני משווה בין השנים, וחלילה לי מלהתיצב לימינם של הריביזיוניסטים. הם ימצאו להם במה בכל מקום שיחפצו בו, שכן הבמות נמצאות בידי אותו מעמד שהם משרתים אותו. אני מבקש רק שיראו את הסדר כמות שהוא: כשנפגע דובר בורגני פונים אל ראש ההסתדרות הציונית, וכשנסגר מועדון של פועלים פונים אל השוטר. הזכות להתאסף אינה טובה שהממשלה מחלקת אותה לפי טעמה, ואינה ניתנת במתנה משום צד; היא נקנית בהתארגנות ובאחדות מעמדית, ובזה בלבד. חברי בחיפה, זה הלקח, ולא יותר.

אשר לוריא, פועל בנין ומארגן קואופרטיבי מחיפה

אני קורא בעתון של סוף השבוע שלוש שורות על מים, ומבקש לעצור עליהן. נמסר כי במושבות יהודה חולקות שלוש נקודות באר אחת ומשאבה אחת, וכי ההספקה אינה מספיקה. ובאותו גליון עצמו נמסר כי משקי העמק מתקשים בגידול ירקות, מפני שהמים מוגבלים ומפני שאין שם ארגון של משק מעורב. שתי ידיעות, וענין אחד.

אצלנו בבנין יודעים שאין מתחילים בקירות. קודם מים, אחר כך ביוב, אחר כך יסוד, ורק אחר כך פיגום. וכאן עשו להפך: העלו אנשים על הקרקע והשאירו את הבאר לשנה הבאה. איני מבקש מאמר ואיני מבקש ועידה, אני מבקש חשבון: כמה בארות, באיזו שנה, מכספו של מי, ומי חותם על לוח הזמנים. מי שאין התשובה בידו שיאמר שאין בידו, ומי שהיא בידו שיפרסם אותה. באר עולה כסף, וישיבה על הקרקע בלא מים עולה יותר.

לאה פרומקין, סדרית דפוס מחיפה

אני קוראת שתי ידיעות זו בצד זו ואין אני נבהלת מן הצירוף. קרן הסיוע לכורים הבריטיים כמעט התרוקנה והמצב קשה מאד, ובסוף השבוע באה הידיעה השניה: שמונה עשר אלף כורים שבו אל עבודתם, והפחם האנגלי שב אל השוק. אין כאן שתי ידיעות, יש כאן ידיעה אחת. רעב אינו טענה בויכוח, הוא הכרעה, ומי שמחזיק בקופה מחזיק גם בסופו של הסכסוך.

והבה נאמר את הדבר בפשטות: סולידריות שאין לה קופה אינה סולידריות אלא נאום. באותו שבוע עצמו נמסר כי בהתאחדויות המקצועיות באנגליה ישבה ועידה של נשים עובדות ותבעה שויון במקום העבודה, ואני מברכת עליה בלב שלם. אלא שאני יודעת גם מה יקרה לתביעה הזאת ביום שתצטרך לעמוד לבדה: היא תיבחן בכסף שיעמוד מאחוריה ולא במלים. מי שרוצה שהפועל יחזיק מעמד, שיאסוף בעוד מועד, ולא אחרי שכבר נכנעו וחזרו אל הבור.

שרה מזרחי, מחנכת דתית בירושלים

אני פותחת מן הכתה. השבוע נדפסה סקירה על ייעודה של האוניברסיטה בירושלים ועל שאלת העברית כלשון ההוראה בה, ובאותם ימים עצמם נמסר כי היא עוברת ממכון של מחקר אל ההוראה ממש. חובתנו לשאול לא רק כמה תלמידים יישבו שם, אלא מה יצא משם אל בתי הספר שלנו ואל הבתים.

ואיני יכולה לשכוח שתי ידיעות קטנות שנדפסו באותו שבוע. בירושלים נלקחו בחודש אלול אלפים שבע מאות וששה עשר ספרים מספרית בית העם, ובתל אביב הוחלט להרחיב את בית הספר המסחרי. שני אלה הם המדרגות שעליהן עומד כל בנין גבוה, ואין תועלת בגג כשהמדרגה רעועה. אני מבקשת שההוראה באוניברסיטה תהיה עברית, ולא מפני שכך נאה ולא מפני שכך נוח: אלא מפני שילד היושב עכשיו בכתה בירושלים צריך לדעת שהדרך פתוחה לפניו בלשונו שלו, ובלא תרגום ובלא מתווך.