ספטמבר טוב לקרן הקימת

בית החרושת לשטיחים ״מרבדיה״ שבשכונת הבוכרים בירושלים פנה להנהלה הציונית בבקשה לאורגי שטיחים נוספים מפרס, והודיע בה בעת כי הגדיל את הונו בחמשת אלפים ושלוש מאות לירות.

בית החרושת מעסיק כבר מאה ותשעים עובדים ועתה הוא זקוק לעוד ידים. תוצרתו היא מרבדי מזרח מקוריים ולא חיקוי שלהם, וזהו ההסבר לכך שהבקשה אינה בקשה לפועלים סתם אלא לאורגים, ולא לאורגים סתם אלא לאורגים שבאים מן המקום שבו נעשית המלאכה הזאת מדורות.

ובזה כל הענין שבידיעה הקטנה הזאת. מפעל שמבקש הון מבקש כסף, ומפעל שמבקש ידים מיומנות מבקש דבר שאינו נקנה בכסף בלבד: הוא מבקש שיורשה לאיש פלוני לבוא הנה, ולפיכך פנה אל ההנהלה הציונית ולא אל לשכת העבודה שבעיר ירושלים. ושני המספרים, חמשת אלפים ושלוש מאות הלירות ומאה ותשעים העובדים, עומדים זה מול זה ואומרים דבר אחד: ההון גדל, ומה שחסר אינו הון.

פרדסנים במושבה חדרה שמכרו את יבול פרדסיהם לקבלנים ערבים התנו בחוזה כי העבודה העברית תועסק בקטיף הפרי, וכך נמסר הבוקר בעתון האנגלי היוצא בירושלם.

ומנהג המכירה הזה מצוי בארץ ואינו חדש. בעל פרדס מוכר את היבול כשהוא עדין על העץ, מקבל את כספו מראש ומוסר את הקטיף, את האריזה ואת המשלוח לקבלן שקנה אותו. בדרך הזאת הוא פטור מן הסכון שבעונה ומן הטרחה שבה, ואינו פטור מן המחיר: הקונה משלם פחות ממה שהיה הפרי מכניס לו בשוק.

ומשעה שנמכר היבול אין הפרדסן בעל הבית בחצרו. הקבלן מביא את פועליו שלו ומשלם להם כמנהגו, ובעל הפרדס עומד מן הצד. על כן נכתב התנאי: מי שמכר את היבול ולא רצה לוותר על העבודה העברית בחצרו הוכרח להעמיד זאת בשטר, מפני שבלא שטר אין לו בכך דבר. ואין בידינו ידיעה מה ישלם התנאי הזה בפעל ומי ישגיח על קיומו; ההודעה מוסרת את עצם התנאי ולא יותר ממנו.

לפי התקציב המוקדם לחודש אוקטובר שהוציא שר האוצר האוסטרי צפוי גרעון של שש עשרה מיליון ומאה וששים אלף שילינג, שהם כארבע מאות שמונים ושלושה אלף לירה שטרלינג.

ההוצאה האמודה כוללת חלק מן הסכומים שהממשלה התחיבה לשלם לפקידי המדינה ולפנסיונרים. כלומר, אין זה גרעון שנוצר מהשקעה חדשה ואין הוא גרעון של בנין: זהו גרעון של התחיבות ישנה שהגיע זמן פרעונה.

ותקציב מוקדם, לקורא שאינו מצוי בכך, הוא אומדן שמוציא שר האוצר בטרם נגמר החשבון, והוא אומר מה הוא צופה ולא מה שהיה. ערכו בכך שהוא מודיע מראש, וחסרונו בכך שהוא נתון לתיקון. ולמה ענין לנו בחשבונה של אוסטריה. מפני שהשילינג הוא מטבע שקם שם לפני שנים אחדות במקומו של מטבע שירד, וכל ידיעה על גרעון באוצר שלו נקראת באירופה כולה בדריכות יתרה.

שתי ידיעות קטנות מספרות הבוקר על תוצרת הארץ בדרכה החוצה ובדרכה אל הקונה שבבית: משלוח טבק שיצא באניה, ומודעה הקוראת לדרוש שוקולד שנעשה כאן.

בימים העשרים וששה והעשרים ושבעה לחודש זה שלחה חברת לובלינר, מחיפה ומיפו, באניה ״סלוניקי״ מאתים קילוגרם טבק שנקנו על ידי החברה מאת אגודת מגדלי הטבק. יעד המשלוח לקוי בנוסח שלפנינו, ועל כן הוא נשמט מכאן. ומאתים קילוגרם אינם משלוח גדול, והם משלוח: טבק שגדל כאן, נקנה מאגודה של מגדלים ויצא מן הנמל.

ובאותו עמוד עצמו נדפסה מודעה של חברה מקומית לשוקולד ולסוכריות, הקוראת לקהל לדרוש בכל המקומות את תוצרת הארץ ולהוכיח ״כי אין כל צורך להביא לארצנו שוקולד, סוכריות וקקאו מחוץ לארץ״. אנו מביאים אותה לא כידיעה אלא כעדות: זו לשונה של תנועה שמבקשת לשנות את הרגלי הקניה, ומי שקרא במדור הפוליטיקה שבגליון זה מצא את אותה דרישה עצמה בלשון אחרת, כסעיף שדורשים מן העיריה.