ההצגה השלישית של ״הרפגון״ עברה אמש בהצלחה מרובה, האולם היה מלא, וההצגה שוכללה בהרבה לגבי ההצגות הראשונות.
ארבע ידיעות של חיי רוח הגיעו הבוקר, ושלוש מהן ענינן אולם: אולם מלא בתל אביב, אולם שיימלא בירושלים בשבוע הבא, ואולם רקודים שבו תתכנס להקה לדון באופריטה. הרביעית אינה אולם אלא דף, חוברת שיצאה לאור.
ואנו מביאים אותן כפי שבאו. מה שנמסר על ההצגה נמסר בשורות אחדות בעתון הבוקר, ומה שנמסר על ההצגה שבירושלים הוא מודעה ולא ביקורת; ביקורת אין בידינו, ואין אנו כותבים אותה מדעתנו.
מן הארץ
הצחוק לא פסק כל עוד המסך פתוח
ההצגה השלישית של ״הרפגון״, הוא ״הקמצן״ של מוליאר, עברה אמש בהצלחה מרובה; האולם היה מלא, והצחוק, כך נמסר, לא היה פוסק כל זמן שהמסך היה פתוח.
על ההצגה נמסר כי שוכללה בהרבה לגבי ההצגות הראשונות, וכי הקהל הודה למשחקים בהתלהבות בגמר כל מערכה. שלושת הדברים האלה, אולם מלא, שכלול והודיה בסוף מערכה, הם כל מה שיש בידינו; שמות המשחקים אינם בידיעה, ואין אנו מוסיפים אותם.
ומוליאר אינו אורח מזדמן על במה. ״הקמצן״ נכתב בפריז לפני כמאתים וששים שנה, וגבורו הוא איש שאהבת הממון עוקרת מתוכו את ביתו; המחזה בנוי כך שבכל מקום שבו הוא נשמע נדמה לצופה שהוא מדבר בעירו. ומי שמעמיד אותו בעברית עושה שתי מלאכות בבת אחת: הוא מעמיד קומדיה, והוא מעמיד לשון במקום שבו היא צריכה להצחיק, וזו המלאכה הקשה מבין השתים.
ובשלושה בנובמבר, בתשע בערב, יעלה תיאטרון האמנות של ארץ ישראל קומדיה של מוליאר בזיון הול שבירושלים, ובאותו אולם הוא עתיד להציג גם מחזה של סטרינדברג. שתי המודעות נדפסו בעתון האנגלי של הבוקר, ובהן התאריך והשעה; מה שאין בהן הוא שם הקומדיה, וממילא אין הוא נזכר אף בטור הזה.
מן העולם
טגור ובובר נפגשו בפראג
נמסר כי סיר רבינדרנאת טגור, המשורר ההודי, נפגש בפראג עם מרטין בובר, הסופר הציוני מגרמניה, והשיחה נסבה על בנין ארץ ישראל.
בובר כתב על השיחה בעתונו, ואנו מביאים את דבריו כדבריו: טגור מתענין מאד בבית הלאומי היהודי ורואה בו נסיון לחבר בין מזרח ובין מערב, ולדעתו היהודים, כאומה שיצאה מן המזרח וספגה תרבות של מערב, מוכשרים מאד להביא עמם בשובם מזרחה את ערכיה החשובים של אותה תרבות. את האוניברסיטה העברית הדגיש במיוחד ככלי בעשית הקשרים האלה, והצטער שלא היה יכול לבקר בארץ בימי פתיחתה; והוא מקוה לבקר בה בקרוב.
ומקובנה נמסר על מוזיאום שנועד לאסוף ולשמור חומר היסטורי וטקסי יהודי. שתי הידיעות האלה באו באותו דואר, והן שתי פעולות שונות באותו ענין עצמו: האחת מבקשת לקבץ את מה שהיה ולשמרו מתחת לזכוכית, והאחרת מבקשת לקשור את מה שישנו כאן עם מה שישנו במקום אחר. הראשונה נעשית בבנין, והשניה בשיחה אחת בין שני אנשים בעיר שלישית.
חוברת חדשה, ורשימת העתונים
ובמודעה שבעתון הבוקר נמסר כי יצאה לאור חוברת חדשית מאת אורי צבי גרינברג; מחירה שני גרושים, והיא להשיג בבתי המסחר לספרים שבארץ. תוכנה נמנה במודעה, ובו ״לתפיסת המצב״, ״במוצאי שתיקה״, ״התנועה והספרות״ ו״לדברי בן גוריון״.
חוברת שאדם אחד כותב את כולה אינה ספר ואינה עתון, והיא כלי שהיה מצוי בכל מקום שהיתה בו מחלוקת של ממש: הכותב אינו ממתין לרשותו של עורך ואינו חולק את העמוד עם אחרים, ובזה כחו וגם חולשתו. ומי שקורא את שמות הפרקים רואה שאין זו חוברת של שירים אלא של טענות, ושהאחרון שבהם מוסב אל דבריו של אדם אחד.
וביום השלישי, כ״ה במרחשון, ירצה פרופסור י. נ. אפשטין הרצאה פומבית מטעם המכון למדעי היהדות שבאוניברסיטה העברית, ונושאה ״חלופי לשונות ושנויי מקורות״; ההרצאה בשלוש אחר הצהרים. שני המקורות שבידינו מצטלבים בה, האחד נותן את התאריך ואת השעה והאחר את שם ההרצאה.
ומבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי יצאה חוברת מיוחדת של רבעונו הביבליוגרפי ״קרית ספר״, ובה רשימת העתונים והפרסומים המופיעים בארץ: תשעים ושבעה בכלל, ומהם חמשים ושנים עבריים, עשרים וחמשה ערביים, שמונה אנגליים, שלושה אידיים, שלושה גרמניים, שלושה צרפתיים, אחד יווני, אחד איטלקי ואחד ספרדי. ונמסר גם כי הבית קבל תרומות ספרים מברלין ומתורמים אחרים בחוץ לארץ.