מעתמול · Wayback News - עיתון יומי בעברית שמציג: היום, בדיוק לפני 100 שנה. ידיעות מארץ ישראל ומן העולם, יום ראשון, כ״ג בחשון תרפ״ז, 31 באוקטובר 1926.

ומה פרושו של רשום כזה למי שיושב על אדמתו. ההודעה מונה שלושה דברים: בטחון החזקה מיטיב; נפתחת הזדמנות להסדר סכסוכי גבולות וסכסוכים אחרים; ונעשית אפשרית הנהגת שיטת הכנסות פשוטה יותר. התועלת, כך נאמר שם, היא לתושבי הארץ בכלל ולמעמד החקלאי בפרט.

ואנו מוסיפים הערה אחת. הסדר קרקעות אינו נמדד ביום שבו בא הממונה עליו אלא בשנים שבהן נרשמות החלקות אחת אחת, ובמה שנעשה בחלקה שיש עליה שתי תביעות. ועד שיונח הגליון הראשון של הרשום על השולחן, אין בידינו אלא ההודעה ושמו של האיש.

מגרש הספורט של ״מכבי״ לא ראה עד כה קהל כזה. ההודעה שהגיעה אלינו מסוכנות הטלגרף הארצישראלית מונה למעלה מעשרת אלפים איש, ואנו מביאים את המספר כפי שנמסר; ועל פרט אחד אין חלוקי גרסאות, והוא שהנואם השתמש במגאפון כדי להשמיע את הרצאתו אל כל קצות המגרש, ודבר זה לא נעשה כאן עד היום. ההרצאה נמשכה שעתים. בחלקה הראשון העריך הנואם את המעשים שנעשו בארץ בשנים האחרונות: היהודים, אמר, עשו מעשה רב שיש להתפאר בו לעיני כל העולם, וכך יאמר גם בפולין ובשאר הארצות שבדרכו, אלא שהממשלה המנדטורית לא מלאה את התחיבויותיה.

בחלק השני סיכם את הדרישות שיש להעמיד לפני הממשלה, והעיקרית שבהן החרמת הקרקעות שאינן מעובדות, של הערבים ושל היהודים כאחד, לטובת הממשלה, כדי ליצור מהן ריזרבה קרקעית לנטולי קרקע. ״שקר הדבר כי אין קרקע בארץ ישראל״, אמר, ״יש די שטחים גם מעבר לירדן מערבה וגם מעבר לירדן מזרחה״. אחר כך עמד על הסכנה שבמסירת ההגנה על הארץ לידי כלל התושבים, שרובם מתנגד לקולוניזציה שלה, ואמר כי ההגנה צריכה להמצא בידי אותם התושבים המעונינים בה.

משם עבר אל קו הפעולה שעל ההסתדרות הציונית לאחוז בו, ומנה שלושה: פרופגנדה בין המונים באירופה ולא שתדלנות בקבינטים; הזנחת גביית הנדבות ובמקומן יצירת מוסדות קיימים, בנקים ומכשירים פיננסיים אחרים לבנין הארץ; ורויזיה של כל המוסדות וכל המעשים. במלחמת המעמדות, אמר, אין הרביזיוניסטים עומדים לא לצד זה ולא לצד אחר אלא מעליהם, ומתיחסים באדישות גמורה לאינטרסים המיוחדים של השמאל או של הימין, ״יש אידיאה אחת העומדת מעל לאינטרסים הפרטיים האלה: האידיאה הלאומית של עם ישראל״. ועל הסוכנות היהודית המורחבת אמר כי סכנה כרוכה בה לכל הבנין הציוני, ושאינו מבין כיצד יכולים פועלים להסכים לקבל כסף בתנאים כאלה, שכן ״התנאי הראשון לכל משא ומתן הוא הודאה באידיאה הלאומית של עם ישראל וביצירת רוב יהודי בארץ ישראל״.

לבסוף חזר אל המעשים עצמם: ״במשך מאה שנה לא נעשו על חופי ים התיכון דברים מעין אלה שיצרו היהודים במשך שנים אחדות״, אך בלא שנוי המשטר הארצישראלי למשטר קולוניזטורי ובלא עזרת הממשלה ליצירת הרוב היהודי אין ערך לכל העבודה; וכך הוא אומר כאן, וכך יאמר גם בכל התפוצות. ועוד אמר: ״ארץ ישראל - אולרייט. עם ישראל - אולרייט. אנגליה - אולרייט. אבל המנהיגים - לא אולרייט״. ההרצאה נשמעה בהקשבה מרוכזת, לפרקים הופסק המרצה במחיאות כפים סוערות, ובסיומה שר הקהל את ״התקוה״ מתוך התרוממות רוח.

ועוד זאת יש לומר לקורא. כתב ״הארץ״ מעיר כי יש להצטער על שההרצאה נקבעה ליום השבת ואי אפשר היה לרשום אותה, ולפיכך נתן ה׳ ז׳בוטינסקי לעתון סיכום של דעותיו. אין אפוא לפנינו רשימה מלאה של הדברים כפי שנשמעו באזני עשרת האלפים, אלא עיקרם מפי הנואם עצמו, והקורא יקרא אותם כך. ובדרך כלל, כך נמסר, נשבה מן ההרצאה רוח אופטימיות.