שני משדרים באו אלינו בשני ימים. הראשון, מן השלושים באוקטובר, הודיע כי הרב מבעלז נוטה למות וכי אלפים אומרים תהלים ומתפללים לשלומו; והשני, מן השלושים ואחד, הודיע שמלבוב מודיעים הבוקר שנפטר. אנו מביאים את שניהם בסדר שבו באו, מפני שבסדר הזה קבלו את הדבר גם אלה שהתפללו.
ודבר אחד יש לדקדק בו: וורשה היא שורת המקור של סוכנות הידיעות ואינה מקום המעשה. המשדר עצמו אומר במפורש שמלבוב מודיעים, ועל כן אין אנו כותבים שנפטר בוורשה. ההפרש הזה אינו הפרש של גיאוגרפיה בלבד: מי שקורא ״וורשה״ קורא עיר של מאות אלפי יהודים, ומי שקורא ״לבוב״ קורא את העיר שממנה באה ההודעה על חצר שבגליציה.
ומה שאין בידינו: אין בידינו מקום הקבורה, אין בידינו דבר על סדרי ההלויה ואין בידינו שם של ממשיך. הגיל, שבעים ושתים, מתועד במשדר, ואותו אנו מדפיסים.
ואת מדת מקומו של האיש אין אנו צריכים לתאר בלשוננו: המשדר הראשון עצמו מתאר אותה, באמרו שאלפים אמרו תהלים ביום שבו נמסר שהוא נוטה למות. מי שמבקש לדעת מה אבדה חצר בגליציה הבוקר, יקרא את המשדר של אתמול.
סוקולוב: המשבר בא מפולניה
בועידת ההסתדרות הציונית בגרמניה, שנתכנסה בסוף אוקטובר בברלין, נשא ה׳ נ. סוקולוב נאום על המצב בארץ ישראל, ואמר שהמשבר שבה הוא בעיקר תוצאה של המשבר שבפולניה.
חלק גדול מעולי ״העליה הרביעית״, אמר, לא קרעו עצמם לגמרי מפולניה, וזה הרע את מצבם; ובכל זאת יש להרגיש שחלק גדול מן העליה הרביעית התערה בארץ למרות כל הקשיים. ובארץ יש מי שהתעשרו, ובשורה הראשונה הפרדסנים, שדוקא בשנה הנוכחית, שנת המשבר, התעשרו. אספותיו של ה׳ סוקולוב בהמבורג ובליפציג נמסרו כאן בגליון קודם; הנאום הזה בא לאחריהן, ובו הוא קובע את הסבה ולא את התוצאה.
״בזמן שהותי בארץ ישראל הנחתי את היסוד למפעלים כלכליים המכוונים להקל את עקת שוק העבודה״, אמר, ״ועל ההסתדרות הציונית בעולם מוטל כעת להכפיל את העבודה הציונית כדי שנוכל בקרוב להמשיך את עבודתנו בכל ההיקף הנחוץ. רק מוסד אחד ישנו בעולם שבידו להצעיד קדימה את בנין ביתנו הלאומי, והוא קרן היסוד״.
ואחרי ההרצאה קבלה הועידה החלטה הדורשת מכל ציוני גרמני להפריש בשנה הבאה מעשר מהכנסתו לטובת אותו מוסד. והחלטה של מעשר אינה החלטה של תרומה: היא קובעת שעור ולא סכום, ומחייבת את החבר לפי מה שהוא מכניס ולא לפי מה שהוא מוכן לתת. כמה יעלה הדבר בפועל, אין איש יודע עד שיבואו החשבונות.
ועד לששה וחצי מיליון דולר
בקשר עם בואו של ד״ר ויצמן לאמריקה ועם התחלת המערכה החדשה לטובת הקרנות הציוניות המאוחדות נוסד שם ועד מרכזי שיארגן את כל העבודה לשם אסיפת ששה וחצי מיליון דולר לטובת ארץ ישראל.
ה׳ עמנואל נוימן נבחר ליושב ראש הועד הפועל, ובין חבריו ה׳ לואי ליפסקי, נשיא ההסתדרות הציונית באמריקה, והשופט רוזנבלט, נשיא הקרן הקימת, וכן נשיאת ״הדסה״. בעמוד שלפנינו באים עוד שמות של חברי הועד, ואינם קריאים; אין אנו משלימים אותם, ומי שנוקב בשם על סמך נחוש תולה באיש משרה שלא קבל.
ועוד נמסר, בהמשך למה שנדפס כאן אתמול: לפי ידיעות מניו יורק יקבל הנשיא קלוין קולידג׳ בקרוב את ד״ר ויצמן, והבית הלבן שבוואשינגטון הוא מקום הקבלה. אין אנו כותבים שהפגישה התקימה, שהמשדר אומר ״יקבל בקרוב״ ולא יותר מזה.
ובשיחה עם באי כח סוכנות הידיעות הפלשתינאית, עם ירידתו ליבשה, הביע ד״ר ויצמן את בטחונו בתוצאות שליחותו, אמר שהדרך פנויה להשלמת הסוכנות היהודית, והיה משוכנע שישיג את שתוף הפעולה של יהדות אמריקה בבנין הארץ. שתי ההודעות האלה, ועד שנוסד וסכום שנקבע, הן הדבר הממשי שבא הבוקר; השאר הוא כוונה.
דלתות נסגרות ונפתחות
מאה וחמישים מהגרים יהודים עוכבו באנגליה ונמנע מהם לנסוע לאמריקה בגלל הגבלות ההגירה; ובסוף אוקטובר עצמו נתכנסה במונטריאול הועידה הכללית של חברת ההגירה היהודית בקנדה.
הועידה עמדה תחת רושם ההקלות שהממשלה הקנדית מתכוונת להנהיג בחוקי הארץ לגבי ההגירה היהודית, ולכן השתתף בה מספר רב של צירים. היא החליטה להגדיל את הכנסותיה של החברה במדה כזו שתוכל להפיק את כל התועלת האפשרית מעמדתה החדשה של הממשלה; והממשלה אשרה את זכותה של החברה היהודית להגיר, והציעה לה הצעה בנוגע לכניסת יהודים הדרושים לקנדה. ה׳ ד״ר א. ברודי נבחר לחברה.
ושתי הידיעות האלה, הבאות משני עתונים שונים, הן ידיעה אחת למי שקורא אותן יחד: דלת אחת נסגרת ודלת אחרת נפתחת, והמהגר שעמד באנגליה בדרכו מעבר לים אינו יודע אל איזה נמל יגיע. ״יהודים הדרושים לקנדה״ הוא נוסח ההצעה כפי שנמסר, ומי שקורא אותו לפי פשוטו רואה שההקלה אינה הקלה כללית אלא הקלה לפי צורך: הארץ מבקשת מי שיעבוד בה, ולא מי שבקש לעבור דרכה.