בן צבי דחה את הצעות החרם

כך קורא ׳הארץ׳ במאמרו הראשי של הבוקר להחלטת הסתדרות בעלי הבתים לצאת מן הבחירות בתל אביב.

העתון טוען שטכסיס החרם בחיים המדיניים פוגע במחרימים יותר מאשר במוחרמים, בהעמידו אותם למעשה מחוץ לשטח המלחמה המאורגנת של כחות הצבור ומחוץ להשפעה חוקית וענינית על מהלך הדברים; ושאין מפלגה אופוזיציונית בעולם, המרגישה בעצמה מדה של כח ורצון ושאין ענינה ההפגנה הריקה בלבד, הנוהגת בחרם במוסדות המדיניים.

ושאלתו המעשית חדה מזו: מה תעשה הסתדרות בעלי הבתים ביום שלאחר הבחירות החדשות, מה יהא תכנה ומה תתן לחבריה. לסיעה בתוך מועצת העיר, אומר העתון, יש כמה דרכים למלחמה ולהשפעה, ואלו אגודה אחת מן האגודות הפרטיות הרבות שבעיר, מה ערך ומשקל יש לרצונה. והוא תוהה על הדרישה לחוקה מתוקנת שתשחרר את העיר ממרות יפו, בשעה שלהסתדרות הדורשת לא יהא יד וחלק בשלטון העירוני החוקי שלה.

עמדת המערכת היא שהשעה מחייבת ״קואליציה״ של היסודות השונים שבצבור, שאין מקום לשלטון פשוט של רוב ושאנו זקוקים לשתוף הכחות בהנהלה ובאחריותה; ולדעתה אילו היו חוגי התושבים הולכים לבחירות היו רבים על סיעת הפועלים וכופים אותה לקואליציה אף אם לא היתה רוצה בכך, שכן אין רוב הבוחרים בעיר פועלים, ואלפי פועלים עזבו את העיר בשנה האחרונה.

והצד החמור מכל, לדעת העתון, הוא עצם החרם על מוסד אבטונומי יהודי בידי יהודים: ״על ידי ׳בויקוט׳ זה אנו מעמידים את עצמנו בשורה אחת עם הערבים, שהחרימו בשעתם את המועצה המחוקקת של ארץ ישראל, אלא שהללו הכריזו חרם על מוסד שהממשלה אמרה להטיל עליהם שלא בטובתם, והסתדרות בעלי הבתים בתל אביב מכריזה בויקוט על מוסד אבטונומי שלנו, שיצרנו אותו ברצון עצמנו ובכחות עצמנו״. ולסיום פונה העתון גם אל חברי העיריה היוצאת ודורש מהם לברר את מצבה הכספי של העיריה ולא להתעטף בתגא של סודיות, ולענות לדרישה לתקונים בהרכב ועדת הבחירות.

ז. רובאשוב ו-ה׳ רמז הרצו על תנאי השתתפותנו בהסתדרות הציונית, ושניהם יצאו נגד אותה דעה עצמה: שאין באי כח הפועלים צריכים לשאת רשמית בעול האחריות של הגופים המוציאים לפועל את העבודה.

רובאשוב, לאחר שנתן ציור מקיף של המצב בתנועה ושל פעולותיה הכלכליות והפוליטיות, עמד על הצורך לזקוף את קומתה של ההסתדרות הציונית ולהגביר את פעולותיה הריאליות ככל המוכן; ואמר שהסתדרות העובדים צריכה לקחת חלק אקטיבי בפנים ההסתדרות הציונית ובכל מוסדותיה, כי התנאי להגשמת כל הדרישות הוא לעמוד בתוכה ובמוסדותיה בשתי רגלים. הדעה שיש לותר עליה, אמר, היא דעה שכבר בטלה מאליה.

ה׳ רמז הוסיף על כך את הצד העירוני. תנועת הפועלים העברית צריכה להשתתף במישרין ולא ״על ידי מלאך ושרף״, אמר, והפועלים צריכים להשתתף בהנהלת העיריות; ולמרות המצב הקשה בתל אביב לא עלה על דעת איש שיש לפרק את כח הפועלים בעיר ולקרוא להם ״איש למפלגתו״. ועל ההסתדרות הציונית העיר שבמקום הראשי המסדר את עבודת הבנין אין ניכרת שום השפעה מצד הפועלים.

והחלק השני של הרצאתו היה תכנית של כסף. הוא חזר על דרישתו לשבור את המשבר על ידי הקצבת מאה אלף לירות לעבודות צבוריות, והזכיר שה׳ ג׳ורג׳ הלפרין הורה בישיבת הועד הפועל הציוני שאילו היה בבנק האיפותיקאי מאה אלף לירות בתחילת המשבר אפשר היה להציל את המצב, ושסכום כזה אפשר היה למצוא, אך לא נעשה בענין זה דבר. ״המשבר הקטן בארץ הוא כאין וכאפס לעומת המשבר בתנועה הציונית״, אמר, ולדעתו יש כעת רק אפשרות ממשית אחת: להפוך את קרן היסוד למוסד השקעות שישלם על ידי הלואה פנימית.

ועל העליה ועל הקרקע דבר בלשון מספרים: אין לותר על הגירה של ארבעים אלף איש לשנה, וזהו המינימום הדרוש במשך עשר השנים הקרובות; ודרושים שלושה מיליון דונם להתישבות הקרובה. סוכנים שונים של חברות קרקעות מוכרים חלקות אדמה של ארץ ישראל בגולה, אמר, וההסתדרות הציונית הכרח לה להגביר את פעולתה בפני מכירת הקרקעות: אין הוא נגד החברות ונגד מנהליהן, אבל אין להתיר מקח וממכר ולעשות מסחר בקרקע המיועדת לעם ולעבודה. ועוד אמר שהציונים באמריקה סובלים מן ההפקרות ומחוסר סדר, ושמצב פארטיזאני זה הוא קטלני, ושיש להתקין צנור אחד ולהכניס דרכו את הכסף לארץ ולחלקו.

אספת בעלי הבתים והמגרשים בתל אביב באה הבוקר ב׳הארץ׳ בדין וחשבון מפורט, שהעתון עצמו קורא לו ״מלואים לדברים הקצרים״. וכל הדברים שלהלן נמסרו מפי ה׳ שושני באספה, ואנו מביאים אותם כדברי אומרם ולא כעובדות מאושרות.

ה׳ שושני סקר את דיוני המועצה בחודש האחרון, את המשפט שהיה לפני ארבעה חדשים ואת תוצאותיו, ואת שאלת המסים, שבה הרשו בעלי הבתים שעור של מאה ועשרים גרוש לשנה; את דרישת ישיבה של שנה אחת לפחות לעומת חצי שנה שהעיריה הסכימה לה; ואת הדרישה לזמן קבוע למסים, היינו חודש אפריל, ושמי שאין לו חוב מן הזמן ההוא אין לו זכות בחירה. השלטונות, לדבריו, דחו את כל ההשתדלויות: ״איני רוצה להביע את החשד שזה נעשה בכוונה, אבל זו עובדה״. עוד דרשו בועדת הבחירות אפשרות של קונטרולה על הבוחרים, והועדה לא התחשבה בדעת באי כחם; וברשימת הבוחרים לא נכללו הרחובות, ודבר זה נותן מקום להשתמש לרעה בכרטיסי בוחרים שיצאו מן העיר.

ומכאן אל הקושי החדש. לדברי ה׳ שושני מצב המשק העירוני רע מאד, ההחלטה בדבר קמוצים לא התקימה למעשה, מספר הפקידים גדל עוד, ועד הלום אין דין וחשבון על המצב הכספי. עסקני העיריה פנו אל השלטונות בבקשת מלוה, ובחלף זה הציעו את האבטונומיה של העיריה, ועל כך שאל באספה: ״ובעד מלוה בסכום חמשה עשר אלף לירות למכור את האבטונומיה: מותר?״. עוד אמר שהעיריה ויתרה על ארבעת אלפים לירות חלקה במכס בעוד שעירית יפו מקבלת ואינה מוותרת, ושהכריזו על קמוצים ולמעשה פטרו רק פקידים שאינם נאמנים למועצת פועלי יפו. ׳הארץ׳ עצמו קורא במאמרו לראשי העיריה לברר את המצב כמו שהוא, ובזה הוא מודה שהדברים טעונים ברור.

ובויכוח שבא אחר כך נחלקו הדעות. סטראכילביץ הציע חוקה שתבטיח במועצה רוב לבעלי הבתים, ונאמר עליו שזוהי דעתו הפרטית ואין איש מסכים לה; בארסקי דבר נגד ההשתתפות; באגרה דבר בעדה וטען שכל העולם יודע שאחרי שהלכו לממשלה וקבלו פסק דין שלא לטובתם אין בעלי הבתים רוצים ללכת לבחירות; אמרה טען שיש ללכת לבחירות כדי להיות מיוצגים במועצה; ואחד המדברים התרעם על הדגל האדום שבבית העם בועידת ״אחדות העבודה״. ה׳ קריניצי יצא נגד הנסיגה שבחרו בה ראשי ההסתדרות, וה׳ שושני העיר שלא יתקבל על לב איש מן הנאספים שבעלי הבתים רוצים לוותר על עירם ולהכפיפה ליפו, ״דבר אבסורדי״, והוסיף שאסור להם לקבל על עצמם אחריות למה שיקרה בעיריה. האספה נסגרה לאחר ההחלטה על אי ההשתתפות.

בישיבת הבוקר הרצה י. טבנקין על ״תנועתנו בגולה״ ומסר סקירה על המצב הכלכלי והתרבותי של היהדות במזרח אירופה, ובתוך דבריו קבע שהנוער לא מלא את שליחותו.

הוא ברר את תפקידי ״החלוץ״ בתנועת הפועלים ובנוער היהודי, ואת השנוי שחל באפיו בהפכו מתנועה לארגון העליה לתנועה להכשרת העם לעבודה ולארץ ישראל; קרא לקשור את הנוער לתנועת הפועלים כולה בארץ; ודבר על מפלגת פועלי ציון ועל מלחמת השפות שבקרבה ועל עמדתם של בתי הספר העברים והיהודים בפולין. ולבסוף עמד על השליחות המיוחדת המוטלת על צבור הפועלים בחזית זו של הכשרת העם בגולה.

ובשעת הרצאתו נכנסה לאולם אלמנתו של דוב בורוכוב, מיסד ״פועלי ציון״, ונתקבלה בברכה על ידי הנשיאות. מי שמבקש לדעת מה פירושה של אותה ״חזית״ שעליה דבר המרצה, ימצא את התשובה באותו רגע עצמו: מפלגה שנוסדה בגולה, ואלמנתו של מיסדה נכנסת לאולם ועידה בתל אביב.