רוטנברג למנהל, רידינג ליושב ראש

סופרנו בחיפה מודיע כי בשלוש תחנות שבשומרון מעסיקה הנהלת מסלות הברזל מאות פועלים בעבודות בנין והרחבה, ובין כולם אין למצוא, בלשונו, אף פועל יהודי אחד.

העבודות החלו בתחנות הרכבת שבשומרון, ובשלוש מהן, בעתלית, בבנימינה ובחדרה, עובדים כיום מאות ידים. וסופרנו מוסיף את הנתון שבו נעוץ עיקר הטענה: תשעים וחמשה אחוזים מתנועתן של התחנות האלה באים מאוכלסי המושבות העבריות הסמוכות להן. כלומר שהצבור שמפרנס את הקו הוא הצבור שאין לו חלק בעבודות הבנין שלו.

ולא זו בלבד. הנהלת הקו החלה גם בבנינו של בנין גדול בתחנה, ואף בעבודה זו אין רואים פועל עברי; וחלק גדול מן הפועלים המועסקים בעבודות הקו מובאים, לפי המסירה, ממצרים, על אף האיסור הרשמי החל על הבאת פועלים עונתיים מחוץ לארץ. ועל הדבר הזה אומר סופרנו דברים חריפים: האיסור שפקידי הממשלה מקפידים בו כשהענין נוגע ליהודים, כנראה אינו חל על מוסדות הממשלה עצמם.

והערה אחת שלנו. הטענה הזאת אינה טענה על שכר ואינה טענה על תנאים, אלא על עצם הכניסה אל העבודה, וזו השאלה הקשה שבכלכלת הארץ בשנה הזאת: לא כמה משלמים אלא למי נותנים. ועל ארגונם של פועלי הרכבת הערבים ועל מה שנאמר בשמם, במדור ״העולם הערבי״ שבגליון זה.

סופרנו בחיפה מוסר דבר שיש בו מן הפרדוכס: רבים מן האפנדים הגדולים שבעיר, אותם שהתריעו על ההתישבות הציונית, מחכים עתה בקוצר רוח לבואם של בעלי הון יהודים.

והנה פשרו של הדבר. בשנתים האחרונות, שנות העליה הגדולה, עלו מחירי הקרקעות ופרחה הספסרות, ורבים מן האפנדים קנו קרקעות בסביבות חיפה מידי הפלחים לשם מטרות של ספקולציה. המחירים ששלמו היו גבוהים מאד לפי ערכן, וחלק מן הסכום שלמו במזומנים וחלק בשטרות. חשבונם היה פשוט: אם תמשיך העליה בקצב של השנה שעברה, ימכרו את הקרקעות במחירים גבוהים בהרבה מאלה שקנו בהם ויתעשרו על חשבון ההון היהודי.

עתה נוכחו שטעו בחשבון. זמן פרעונם של השטרות שנתנו לפלחים הגיע, והכסף לפרוע אותם לא היה; והם החלו לקחת כסף ברבית קצוצה. ואין איפוא כל פלא שבזמן האחרון החלו רבים מן המוכרים להציע קרקעות בסביבות העיר במחירים נמוכים לפי ערכן, ואין ספק שהנזקים שיסבלו הסרסורים יהיו גדולים אף אם יעלה בידם למכור. בחיפה לבדה, אומר סופרנו, יש כעשרים אפנדים מן הידועים והמפורסמים שבעיר העומדים כך.

ולא קשה מהם מצבם של בעלי בתים שבנו בתיהם על חשבון העליה, על מנת להשכיר דירות במחירים גבוהים. יש בהם שהחלו לבנות בלא שיהיה בידם כל ההון הדרוש, אלא שחשבו כי ימצאו יהודים שישלמו להם דמי דירה לשנתים ולשלוש שנים מראש, כמקרים שהיו בשנים האחרונות, ובכסף הזה יגמרו את בניניהם. עתה נזקקים אף הם להלואות ברבית כדי לגמור את אשר החלו. המחיר שנקב סופרנו לאמה מרובעת אינו נקרא בבירור בעמוד שלפנינו, ולפיכך אין אנו מדפיסים אותו.

דין וחשבון כלכלי שלפנינו הבקר עומד על מסחר החוץ של הארץ במחצית הראשונה של השנה הזאת, ועיקרו אחד: היבוא מתקטן מחודש לחודש.

ואלה הסבות הנמנות שם: המשבר הכספי שבארץ, הפחתת תנועת הבנין, הירידה במסחר ופחיתת כוח הקניה של התושבים. מכל אלה יוצא שההזמנות לסחורות חוץ הולכות ומתמעטות. הדין וחשבון נוקב סכומים ממוצעים לחודש ואחוזי הפחתה, ואולם המספרים משובשים בעמוד שלפנינו ואינם מתישבים זה עם זה, ולפיכך אנו מביאים את המגמה ואין אנו מדפיסים מספר שאין אנו בטוחים בקריאתו.

ומה שנקרא בבירור הוא מפת הארצות. ביבוא עומדות בראש מצרים, סוריה, גרמניה ואנגליה; ביצוא נשלח הרוב הגדול לאנגליה, ואחריה מצרים, ושלוש הארצות הראשונות שבאותה רשימה הספיקו שמונים וחמשה אחוזים מכל היצוא שבמחצית. כלומר שיצואה של הארץ תלוי בשוק אחד כמעט, ויבואה בשכנה אחת קרובה.

ושני פרטים נוספים. יצוא המלט מן הארץ הולך וגדל, וביחוד לסוריה: בחודש אחד יצאו מאה ותשעים טון בסכום ארבע מאות שבעים וחמש לירות, ובחודש שלאחריו שש מאות וארבעים טון בסכום אלף ושש מאות; שמות החדשים אינם נקראים בעמוד, ואולם היחס שבין המשקל ובין הסכום שוה בשניהם. ובתנועת האניות נמסר כי במחצית הראשונה של השנה הגיעו לחופי הארץ שלוש מאות ועשר אניות קיטור, וכי משקל המטען שהביאו נפל בכדי חמשה אחוזים לעומת המחצית המקבילה של אשתקד. ועל התיקרות צרכי האוכל מביא הדין וחשבון את מספרי הממשלה, ואף בהם אין החשבון מתישב, ולפיכך אנו אומרים שהמדד עלה בשני החדשים ואין אנו נוקבים את אחוזו.

ממשלת מצרים הכניסה הצעת חוק להקטנת שטח מטעי הכותנה עד כדי שליש, ובאותה שעה עצמה מרחיבים באמריקה ובאוסטרליה את שטחי הכותנה שלהם.

ועוד נמסר כי ממשלת מצרים החליטה לבוא לעזרת הפלח: לתת לו הלואות כדי שלא יהיה מוכרח למכור את יבולו ברגע הזה של ירידת המחירים, ולעודד נטעים חדשים במשק החקלאי ובכללם עצי גומי. ובקשר עם המשבר שבשוק הכותנה שורר עתה בכל מצרים משבר כלכלי, והבנקים שם צמצמו את פעולותיהם וקצצו באשראי שהם נותנים ללקוחותיהם.

ולמה נוגע הדבר לקורא שבארץ הזאת. מצרים היא השכנה שממנה בא חלק גדול מיבואה של הארץ, ובית הבנקאות שבאלכסנדריה ושבקהיר הוא שמחזיק חלק מן האשראי המסחרי שבין שתי הארצות. בנק שמקצץ אשראי בקהיר מקצר את זמן התשלום של סוחר ביפו, וזה המנגנון שבו עובר משבר של גדול כותנה אל חנות של מכולת. ועל עצמן של הלואות חיצוניות לפתוח החקלאות והתעשיה בישוב נשמעת בעמודים שלפנינו טענה כלכלית שראוי לחזור אליה.

לשכת המסחר לארץ ישראל אשר בניו יורק החליטה באספתה לארגן עליה לרגל גדולה אל הארץ, בשתוף שלוש הדתות, מן האחד עשר בנובמבר 1928 ועד האחד עשר בנובמבר 1929, שהיא שנת העשור לשביתת הנשק שסיימה את המלחמה הגדולה.

והטעם שנמסר בצדה של ההחלטה הוא טעם של מסחר ולא של אמונה: מעריכים שם כי בתקופת העליה לרגל הזאת ימחק מאזן המסחר השלילי של הארץ, שלושים מיליון דולר, מתוך הוצאותיהם של אלפי התיירים שיבואו נוסף על באי העונה הרגילים.

ולקורא שאינו בקי: מאזן מסחר שלילי הוא הפרש שבין מה שהארץ קונה מחוץ לה ובין מה שהיא מוכרת לחוץ, והוא נסגר או בהון שנכנס או בכסף שמביאים אורחים. שני הדברים האלה ירדו בשנה הזאת, ומכאן כל החשבון שבהודעה. ומה שראוי לציין בה הוא התאריך: תכנית מסחרית שנקבעה לשנתים ימים קדימה, בשעה שהמשבר עומד בשערי הארץ.