מן העולם
מלאכת שמירת הצעד
בניו יורק פועלים כבר שני בתי ראינוע בשיטת ׳וויטאפון׳, שבהם רואה הצופה את התמונה ושומע באותה שעה עצמה את המוסיקה ואת הנאומים.
בתי הראינוע האלה אינם מציעים לקהל תמונה אחרת מזו שהיה רגיל בה, אלא תמונה שהקול בא עמה. לפי המסירה שלפנינו נדמה למבקרים כי אנשים חיים עומדים על הבמה, ועל כך עומדת ההמצאה כולה: לא על עצם השמעת הקול, שהרי מכונת הדבור משמיעה קול בכל בית שיש בו לירה לקנותה, אלא על צרופו של הקול אל התמונה בעת ובעונה אחת.
ומהו הקושי שבדבר. סרט התמונות רץ במכשיר במהירות קבועה, תמונה אחר תמונה, ואם הקול בא ממקור שאינו נקשר אל אותו גלגל עצמו הרי הוא מקדים או מאחר; ובתוך דקות אחדות נפרדות השפתים מן המלים והאשליה מתפרקת. נמצא שכל מלאכתו של הממציא אינה מלאכת קול אלא מלאכת שמירת הצעד: להעמיד את נושא הקול ואת סרט התמונות על הנהגה אחת, שלא יוכל האחד לרוץ בלא חברו. בעמוד שלפנינו אין תאור של המכשיר עצמו ואין אנו מתארים אותו מדעתנו; ואולם מן העדות שהאשליה שלמה אנו למדים שהצעד נשמר.
מימיה של מכונת הדבור ואילך נעשו נסיונות לחבר את הקול אל התמונה, ורובם נכשלו באותה נקודה עצמה. ההמצאה החדשה, כך נמסר, הולכת ומשתכללת מיום ליום. ויש לדמיין כי בעוד שנים אחדות ישמע היושב באולם שבירושלים את קולו של זמר שלא יצא מעולם מעירו.
כמה שנים יוסיף המדע לאדם
שאלת הארכת ימיו של אדם עומדת עתה לפני מלומדי העולם, ובעתונות האנגלית נמסרו הערכות שיש בהן הבטחה גדולה וזהירות מעטה.
מלומד אנגלי הודיע כי העבודות המדעיות השונות האריכו את ימי חייו של האדם בעשרים שנה, וכי ככל שיתקדם גלוי סודות הטבע כן יארכו ימיו. גם חוקרי המכללה הרוקפלראית שבאמריקה, שנודעו בזמן האחרון בגלויים מדעיים, אומרים כי יהיה אפשר להחזיק את גוף האדם ברעננותו עוד עשרים שנה; ואחד הרופאים שבהם הוסיף כי אפשר יהיה לחדש את כלי גופו של האדם על ידי הוצאתן של הבלוטות המחריבות את הגוף. לשאלת העתונאים עד איזה גיל יוכלו האנשים לחיות כעבור מאה שנים, השיב כי יחיו לכל הפחות מאתים שנה.
שמות החוקרים באים בעמוד שלפנינו בכתיב משובש ואין אנו מדפיסים אותם. ולגוף הדברים: שתי שאלות שונות נתערבו כאן זו בזו. האחת היא כמה שנים חי אדם בן אדם לעצמו, והשניה היא מה הוא גילם הממוצע של בני עיר או של בני ארץ. הממוצע עולה כשפוחתת מות הילדים וכשנעצרות מחלות המתפשטות, ואין בעליתו עדות לכך שקצו של הזקן נדחה אף ביום אחד. ההבטחה למאתים שנה היא טענת החוקרים ואינה עובדה, ואנו מביאים אותה כלשונה ובלא הסכמה.
ואולם יש בדברים גרעין שראוי לתת עליו את הדעת. תורת הבלוטות היא מן הפרקים החדשים שברפואה: למדו בשנים האחרונות כי אברים קטנים שבגוף מפרישים חמרים המכריעים בגדילה, במרץ ובחלוף החמרים שבו, ומכאן התקוה שבכוח הטפול בהם לשנות את מהלכו של הגוף כולו. בין תקוה זו ובין מאתים שנה מפריד מרחק שאין המדע של ימינו מגשר עליו.
מן הדרום
תימן מתחילה בכותנה
לפי דבריו של שליח מצרי החוזר מתימן נזרעה שם בשנה הזאת כותנה בפעם הראשונה, התוצאות מזהירות מאד, ומבקשים להפיץ את הזרע בכל רחבי הארץ ההיא.
האמאם, כך נמסר, מתאמץ לפתח את התעשיה ואת החקלאות בארצו, ובכותנה הוא רואה את הדרך שתעשה את תימן לאחת הארצות העשירות. והכותנה אמנם צמח של ארצות חמות היא, ותובעת חום ממושך וקרקע עמוקה והשקיה סדורה, וקצירה נעשה בידים ולא בכלי, שהרי המוך נפתח בכל שיח במועד אחר. כל אלה מצויים בארץ שידים רבות בה ושכרן מעט. ואולם כותנה אינה דומה לתבואה: התבואה נאכלת במקום, והכותנה כולה הולכת אל השוק החיצוני, והאכר שזרע אותה תלוי במחיר שנקבע בנמלי אירופה ואמריקה ולא בשדהו.
ובאותה מסירה עצמה בא דבר שני: מחלות רבות שם והרופאים מעטים, והטפול במחלות כמעט שאין לו זכר. האמאם מרגיש בחסרון הזה, והוא חושב לקרוא בקרוב למספר רופאים שיתענינו בבריאות העם והארץ. ושתי הידיעות אחת הן: ארץ שמכניסה גידול חדש אל שדותיה מכניסה עמו גם שעות רבות יותר של עבודה בשמש ובמים עומדים, ובלא רופא אין הגוף עומד בכך. ועל שליחותה של המשלחת המצרית עצמה, במדור ״העולם הערבי״ שבגליון זה.
מן הארץ
התעלות שבעמק והיתוש
בעמק נגמרת אחת מעבודות התעול הגדולות שבארץ, ובה חמשה עשר קילומטר של תעלות פתוחות ותעלת ביטון המוליכה את מי הגשמים אל בקעת הירדן.
המים האלה היו מציפים את השטח במשך שמונה חדשים בשנה, עמדו בו ושמשו מקלט ליתושים ולמחלות. וזה כל סודה של עבודה כזאת: אין היא באה לכלות את היתוש אלא לכלות את הבריכה שהוא מטיל בה את ביציו. יתוש הקדחת אינו מטיל במים זורמים אלא במים עומדים, ובריכה אחת של אמה מרובעת די בה לדור שלם; תעלה שמוליכה את המים ואינה מניחה להם לעמוד מוציאה את הדור הבא מן העולם בלא רעל ובלא עשן ובלא רופא.
ועוד נמסר מן המקום כי המים לשתיה ולבנין באים שם מקדוחים עמוקים, ועל אלה ראוי לומר דבר. באר רגילה שואבת מן המים העליונים שלמעלה מן השכבה האטומה, ואלה מקבלים אל תוכם כל מה שזורם על פני האדמה ואת כל מה שנשפך עליה; קדוח שחודר אל השכבה שמתחתיה מגיע אל מים שעברו דרך סלע, ומשום כך הם נקיים יותר, ובמקום שהקדחת מצויה בו אין זה הפרש שבנוחות אלא הפרש שבבריאות. ועל ישובה של עפולה עצמה, על כבישיה, על רשת המים שלה ועל מצב הבנין בה, במדור ״מקומון״ שבגליון זה.
פינת השדה
החריש שלאחר היורה
כל סוף הקיץ שוכבת האדמה קשה וסדוקה, והמחרשה אינה יכולה לה. ואז, בלילה אחד של חשון או של כסלו, יורד הגשם הראשון; ולמחרת בבקר יוצא האכר אל השדה, מוריד את ידו אל הרגב ומפרך אותו בין אצבעותיו. כל עבודת השנה תלויה ברגע הקטן הזה, ואין בו לא כלי ולא מכונה אלא יד ועין.
היורה אינו גשם של השקיה אלא גשם של פתיחה. פני האדמה היבשים נעשים בסוף הקיץ קרום קשה שהמחרשה מחליקה עליו ואינה נכנסת בו, ומשירד הגשם הראשון ונבלע בו מתרככת השכבה העליונה והקרום נשבר, והלהב נכנס וחותך ומפנה את התלם. ואולם אין האכר ממתין יותר מן הראוי: אדמה שספגה יותר מכדי מדתה נדבקת אל הלהב ונעשית גושים מוצקים, ואלה מתקשים בשמש ואין שוברם אלא גשם אחר. על כן נאמר שהחריש הטוב נעשה בשני ימים ולא בעשרה.
ומה נזרע בתלם הזה. החטה והשעורה הן תבואות החורף שבארצנו, והן נזרעות על מי היורה כדי שינקו מן הגשמים הבאים אחריו ויבשילו לפני חומו של האביב. השעורה מקדימה וקשה מן החטה, עומדת גם באדמה דלה ובמעט מים, ומשום כך היא זרעו של השדה הרחוק ושל הקרקע הגרועה; והחטה, שתבענותה גדולה, נזרעת בחלקה הטובה ובאדמה העמוקה. ולאחר הזריעה עוברים בשדה במשדדה או בענפי אלון ומכסים את הזרע בעפר דק, שלא יאכלוהו העופות ושלא ייבש בשמש שבין גשם לגשם.
המחרשה עצמה שני פנים לה בארצנו. מחרשת העץ של הפלח, שלהבה צר ורתומות לה בהמה אחת או שתים, מקרצפת את פני האדמה ואינה הופכת אותם, ויתרונה בקלותה ובמהירותה ובמעט הכוח שהיא תובעת; ומחרשת הברזל, שקנקנה הופך את התלם ומביא את העשב אל מתחת לאדמה, חורשת עמוק יותר, עובדת לאט יותר וצריכה בהמות חזקות או מנוע. ואין האחת טובה מחברתה בכל מקום: בשדה אבנים ובמדרון נוחה מחרשת העץ, ובאדמה כבדה ועמוקה כאדמות העמק אין תחליף לברזל.
וכשתעבור בימים האלה בדרך שבין המושבות ותראה שדה חרוש ושדה שעודנו כסוח זה בצד זה, אל תמהר לשפוט את בעליהם. לפעמים אין הדבר תלוי בזריזות אלא במחרשה שנשברה ולא נמצא מי שיתקנה, או בבהמה שנמכרה בשנת המשבר, או בזרע שלא נמצא לו הכסף. התלם הראשון הוא גם חשבון כספי, והוא נחרש בכל שנה מחדש.

