ועידת הריביזיוניסטים נחתמה

אספה שכנס ועד העיר ליהודי ירושלים במוצאי שבת, בנושא הבחירות העירוניות ודרישות הישוב היהודי, קבלה שלוש החלטות, והשלישית שבהן היא קריאה אל יהודי העיר להתאזרח בהמונים ולהשגיח על הכנסת שמותיהם לרשימות הבוחרים.

האספה נערכה באולם בית ספר שבעיר והשתתף בה קהל רב; הנואמים בררו את השאלה לפרטיה, ואחר כך באו ההחלטות. בראשונה הביעה האספה את תמיכתה המוחלטת בדרישות הועד הלאומי בדבר התקונים שבהצעת הפקודה לבחירות העיריות, ודרשה לעמוד על אלה בכל תוקף כדי להבטיח את זכויות הישוב בעיריות שתיבחרנה. בשניה הביעה את אמונה בפעולותיו של ועד העיר בשאלת עירית ירושלים, ודרשה ממנו לעמוד גם להבא על מקומו של הישוב העברי בעיריה ובבחירתה.

וההחלטה השלישית היא הקשה שבשלוש, מפני שהיא מוטלת על הקורא ולא על ועד. מי שאינו נתין אינו בוחר; ומי שנתין ושמו לא נכנס אל הרשימה אינו בוחר אף הוא. כלומר שהמערכה המדינית כולה, כל אותן דרישות של תקונים בפקודה, תלויה בסופה בשני מעשים אפורים של יחיד: להתאזרח, ולבדוק שהשם נרשם. ובאותה שעה עצמה נמשכים בתל אביב הדיונים בועדת הבחירות על זכות הבחירה ועל קביעת רשימות הבוחרים.

ועל השאלה הגדולה שמעבר לכל אלה, אם תפתח הממשלה בהקמת מועצה מחוקקת לאחר שיפורסמו תוצאות הבחירות לעיריות, במדור ״העולם הערבי״ שבגליון זה, שם מובאים דברי העתונות הערבית בענין.

התקציב שאושר בלונדון בצרוף השתתפותה של הממשלה לא הספיק לצרכי החנוך בשנה הזאת, ונשקפה סכנה שמאות ילדים ישארו מחוץ לכתלי בית ספר; ומי שכסה את הפער בסופו של דבר הם המורים העובדים.

וזה סדר הדברים כפי שהובא בועד החנוך שבירושלים. ראשית קצוץ בשעות הלמוד בבתי הספר הקימים, שממנו בא חסכון בכל הארץ; שנית, המורים העובדים ותרו על ארבעה ימי עבודה, והותור הזה נתן סכום של אלף לירות; ושלישית, נעשו קצוצים בסעיפים חברתיים אחרים. שלושת אלה יחד הם שנתנו את האפשרות לפתוח את הכתות החדשות.

והנה שאלה מדינית ולא חשבונאית. התקציב נקבע בלונדון, הצורך נמצא כאן, וההפרש שביניהם נפרע מכיסם של אנשים שמשכורתם היא שכר של עובד ולא תקציב של מוסד. ועוד: חלק מן הכסף שהועידו העובדים הלך לטובת חבריהם מחוסרי העבודה, כלומר שהמורה המועסק מחזיק את המורה שאינו מועסק, והמוסד אינו מחזיק לא את זה ולא את זה. קצוץ מסוג זה אינו נכנס אל שום טבלה ואין לו שם בדין וחשבון.

ועל פרטיהם של הכתות שנפתחו, על מקומותיהן ועל השנויים שבסגל, במדור ״מעתמול בארץ״ שבשער הגליון; ההודעות באו משני עתונים ובשני נוסחים, והמספרים שבהם אינם זהים לכל פרטיהם.

בדיון שנמסר הבקר על המגבית למען ארץ ישראל העובדת באמריקה נחלקו הדעות חלוקה גמורה: ה׳ ברוך צוקרמן קם ודבר נגד מגבית מיוחדת בשנה הזאת, ודוברים אחרים השיבו לו כי הקהל אינו עיף מלתת כלל.

טענתו של צוקרמן היתה טענה של ספק: אין לדעת אם תצליח המגבית בשנה הזאת, ומוטב לדחותה לשנה הבאה. ועוד עמד על השאלה מי מנהל אותה, שאלת הסתדרות הפועלים היהודית שבאמריקה והסכמתה להנהלת המגבית; ובמקום מגבית הציע ליסד ועד פועלים קבוע שיערוך את העבודה למען מוסדות הפועלים שבארץ.

ודובר שאחריו השיב לו בלשון הפוכה. אין כאן שאלה כלל, אמר, אם לאסוף אף השנה כספים לארץ ישראל העובדת; השאלה היא רק על צורת הפעולה, אם במגבית או בדרך אחרת. ואחר הוסיף דבר שהוא עצמו תשובה לספק: טעות היא לומר שהקהל עיף מלתת, ואם לא נערוך אנו מגבית יקדישו אותם האנשים את מרצם ואת כספם למגבית אחרת, ובעוד שנה יהיה קשה שבעתים לערוך אותה. ושלישי הסכים אף הוא ליסוד הועד הקבוע, ואולם בקש למסור את היזמה לידי ועד המגבית.

ושני דברים בהם מודים כל הצדדים: שצריך ליסד ועד קבוע באמריקה לעניני ארץ ישראל העובדת, ושאם תצא משלחת של ההסתדרות הציונית לאמריקה יצאו עמה גם אנשי הפועלים. על שאר הדברים חלוקים הם. שמותיהם של שני הדוברים האחרונים משובשים בעמוד שלפנינו ואין אנו מדפיסים אותם, ואף מקומו של הדיון אינו נקוב שם. ועל סינסינטי, שבה נחתמו מאתים ועשרה אלף דולר במשתה אחד, במדור ״מן הגולה״ שבגליון זה.