מפורטוגל ועד ז'נבה: חמישה קולות על שבוע של מהפכות ודיפלומטיה
השאלה השבועית
שרה מזרחי
מחנכת דתית בירושלים
אילו ניתן בידי לחוקק חוק אחד, הייתי קובעת כי כל ילד בארץ ישראל, בן ובת כאחד, חייב בחינוך עברי מגיל שש ועד גיל ארבע עשרה, ולא יהיה הורה רשאי למנוע את ילדו מבית הספר. ראיתי בעיניי ילדים שנשלחים לעבוד בגיל עשר, ונפשי מרה על כך.
חינוך חובה אינו רק עניין של ידע, אלא עניין של אחריות לאומית ומוסרית. ילד שאינו לומד תורה ומדע ועברית, מה יהיה ממנו כשיגדל? הקמת הבית הלאומי מתחילה בכיתה, לא בנאום.
רחל גולדשטיין
מארגנת ועד נשים בהסתדרות, חיפה
אני הייתי מחוקקת חוק שכר שווה: כל מעביד בארץ ישראל ישלם לאישה את אותו השכר המשולם לגבר על אותה עבודה, ולא יהיה הבדל. בחיפה אני רואה בכל יום פועלות המקבלות חצי שכר בעד עבודה מלאה, ואיש אינו מוחה.
אם הישוב מבקש לבנות חברה צודקת, אי אפשר שהצדק יתחיל ויגמר בגברים בלבד. שכר שווה אינו חסד, הוא זכות. וכל עוד אין חוק, המעבידים ממשיכים בדרכם.
אברהם קליגמן
סוחר ירושלמי מן הציבור החרדי
אין רוחי נוחה מדיבור על חוקים, שהרי מי יחוקק ומי יאכוף? אולם אם נאלץ אני לבחור, הייתי מבקש חוק אחד: שמירת שבת ברשות הרבים. לא כפייה דתית, חלילה, אלא מנוחה ציבורית, כמו שמקובל בכל ארץ נאורה.
ראיתי השבוע כי הר-אבן סירב לקבל משרה במכס בחיפה מחמת חילול שבת. איש ישר הוא. אבל מן הראוי שלא יצטרך אדם לוותר על פרנסתו בשביל לשמור את יום המנוחה. חוק מנוחה ציבורי ישמור על כבוד השבת ועל כבוד האדם גם יחד.
מרים סוקול
עולה חדשה מגליציה, בעלת חנות בתל אביב
כשעליתי לארץ אמרו לי שכאן הכל חדש ושונה. אבל דבר אחד נשאר ישן: העולה החדש חי בלי הגנה. אני הייתי מחוקקת חוק שיבטיח לכל עולה חדש דירה בשכר קבוע לשנה הראשונה, שלא יוכלו בעלי הבתים להעלות את השכירות מיום ליום.
בוורשה אמרו לנו שבארץ ישראל מחכים לנו. מחכים, כן, אבל בלי גג ובלי מחיר הוגן. אם רוצים עלייה, צריכים לדאוג למקום. חוק דיור לעולים, זה מה שחסר.
השבוע הביא עימו מהפכה צבאית בפורטוגל, איום על הדמוקרטיה בגרמניה, ופתיחת ועדת המנדטים בז'נבה בשעה שנציב צרפת מקנא במנדט הבריטי. בארץ עצמה סכסוך העבודה בזינגר ודחיית אוטונומיה חינוכית להסתדרות חושפים מתחים עמוקים. חמישה כותבים מציעים את קריאתם.
אירופה נראית השבוע כיבשת שבה הדמוקרטיה הפרלמנטרית נבחנת מכל עבר. בליסבון הצבא פיזר את הפרלמנט, בברלין הנשיא מאיים בהתפטרות, ואילו בקהיר דווקא נפתח פרלמנט חדש. מה לומד הישוב מכל אלה?
אני קורא את הידיעות על סכסוך זינגר ואיני מופתע. חברה זרה באה לארץ, מעסיקה פועלים עבריים, ויום אחד דורשת מהם לעזוב את ההסתדרות כתנאי להמשך העבודה. זו אינה שאלה של משמעת מפעלית. זו שאלה של זכות ההתאגדות, שהיא יסוד מוסד בכל חברה מתוקנת.
כשפועל בניין בחיפה מצטרף לקואופרטיב, הוא עושה זאת כדי להגן על שכרו ועל תנאיו. אם מעביד ידרוש ממנו לפרוש מן הארגון כתנאי לעבודה, הפועל ייאלץ לבחור בין לחם לכבוד. בישוב שלנו, שמבקש לבנות חברה צודקת, אסור שבחירה כזו תתקיים. על ההנהלה הציונית לעמוד לצד הפועלים ולהבהיר לחברת זינגר כי בארץ ישראל אין פועל בלא ארגון.
ועד העשרים דחה השבוע את דרישת ההסתדרות לאוטונומיה חינוכית, ואני מבינה את הדחייה היטב. איני מבקשת להתנגד לזכותם של הפועלים לחנך את ילדיהם, אלא שואלת: מה יהיה ילד שגדל בבית ספר של זרם אחד בלבד? האם יכיר את תורתו, את מסורתו, את אחיו מן המחנות האחרים?
בית הספר העברי חייב לשמור על מסגרת לאומית אחידה שבה כל ילד לומד עברית, תנ"ך, ידיעת הארץ ומדע. אם כל מפלגה תקים לעצמה מערכת חינוך נפרדת, נקבל ארבעה עמים במקום אחד. זו אינה אוטונומיה, זו פירוד. חובתנו כמחנכות ומחנכים לעמוד על כך שהילד העברי הוא ילד עברי קודם שהוא ילד של מפלגה.
בוורשה הייתי רגילה לשמוע על הפיכות בארצות רחוקות. אבל עכשיו, כשאני יושבת בתל אביב וקוראת על ליסבון, אני שואלת את עצמי: גם כאן יכול לקרות דבר כזה? הפרלמנט הפורטוגזי לא הצליח לתת לחם לעם, והצבא בא ולקח את השלטון. מה ההבדל בינינו?
ההבדל הוא שלנו אין עדיין מדינה, ולפיכך עלינו לבנות את המוסדות הנכונים מלכתחילה. כשאני שומעת ויכוחים על מי ישלוט בחינוך ומי יחליט על עלייה, אני חושבת שהשאלה האמיתית היא אחרת: האם נדע לבנות מוסדות שמשרתים את כולם, ולא רק מפלגה אחת? אם לא, גם אנחנו נגלה יום אחד שהמוסדות שבנינו אינם עומדים במבחן.
ויצמן הגיש תזכיר בן תשעה פרקים לוועדת המנדטים. תשעה פרקים. אני שואל: כמה מהם דורשים בפירוש עלייה חופשית, ריבונות יהודית על קרקע ואוכלוסייה, ומדיניות ברורה של רוב יהודי? אם התזכיר מנוסח בשפת דיפלומטיה עדינה, כזו שאינה מפריעה לבריטים ואינה מעוררת את הערבים, אז מה טעם בתשעה פרקים?
אני אומר: השעה דורשת תביעה גלויה. דה ז'ובנל, נציב צרפת, מקנא בבריטניה על מנדט פלשתינה. ומה אנחנו עושים? מגישים תזכיר מנומס. כשמצרים דורשת עצמאות, זגלול אינו כותב תזכירים בני תשעה פרקים, הוא עומד בפרלמנט ומכריז. די לנו בדיפלומטיה של עניים. הגיעה השעה לעמוד לפני ועדת המנדטים ולומר בקול ברור: ארץ ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, וכל מדיניות שאינה מקדמת רוב יהודי בארץ, מחטיאה את המנדט.
משלחת הוועד הלאומי נסעה לז'נבה. קראתי את שמות הנוסעים בעיתון ולא מצאתי שם של אישה אחת. תזכיר בן תשעה פרקים הוגש לוועדת המנדטים, ואני מבקשת לדעת: האם פרק אחד מתוכם עוסק בזכויותיה של האישה בארץ ישראל? בזכותה לבחור ולהיבחר במוסדות הישוב, בזכותה לשכר שווה, בזכותה לחינוך?
בעוד הגברים מתווכחים על אוטונומיה חינוכית ועל הלוואות, אני מסרבת לשכוח כי חצי מן הישוב אינו מיוצג. חברת זינגר דורשת מפועליה לעזוב את ההסתדרות, ואנחנו מוחים. אבל כשוועד הלאומי שולח משלחת בלי נשים, מי מוחה? אם הציונות מבקשת לבנות חברה חדשה, היא חייבת להתחיל ביחס שלה אל מחצית החברה. ואם לא בז'נבה, אז איפה?
