ביום שישי האחרון עלה סעד זגלול פחה אל דוכן נשיאות בית הנבחרים המצרי, ובזאת סיים סיבוב נוסף במאבקו הארוך למען עצמאות מצרים. האיש שהוגלה לסיישל, שנאסר ושוחרר, שהיה ראש ממשלה ונאלץ לפרוש, חזר כעת אל מרכז הבמה הפוליטית בתור היושב הנכבד בראש הפרלמנט.

סעד זגלול נולד בשנת 1859 בכפר אביאנה שבדלתה של הנילוס, למשפחת פלחים אמידה. בנעוריו למד באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר ונמשך אל חוגי הרפורמה הלאומית שסביב ג'מאל אל-דין אל-אפגאני ומוחמד עבדו. שני מאורות אלה, שדגלו בתחייה ערבית ובחידוש האסלאם, עיצבו את תפיסתו הפוליטית של הצעיר מן הדלתה.

בשנות התשעים של המאה הקודמת שירת זגלול בממשלת מצרים כשר החינוך ולאחר מכן כשר המשפטים. בתפקידים אלה רכש ניסיון מנהלי ומשפטי, אולם גם למד להכיר מקרוב את השליטה הבריטית במנגנוני השלטון המצרי דרך לורד קרומר ויורשיו.

המפנה הגדול בחייו בא בנובמבר 1918, כאשר ביקש להוביל משלחת מצרית לוועידת השלום בפריז. הבריטים סירבו לבקשתו, וזגלול ייסד את מפלגת הוַפד, שפירושה 'המשלחת', כדי לייצג את שאיפות העם המצרי לעצמאות.

ביחסים שבין מצרים לבריטניה ולארץ ישראל, דמותו של זגלול חשובה במיוחד. כשם שהתנועה הלאומית המצרית תובעת עצמאות מלאה מבריטניה, כך הישוב היהודי בונה את מוסדותיו תחת שלטון מנדט. הדרכים שונות, אולם השאלה דומה: כיצד עם בונה את חירותו כשהשלטון בידי זר.

נאומו של הנרי דה ז'ובנל בפריז השבוע הדהים את העולם הדיפלומטי. הנציב העליון הצרפתי בסוריה הכריז בפומבי כי הוא מקנא בבריטניה על כך שזכתה במנדט על פלשתינה, ארץ שבה אוכלוסייה יהודית פעילה ויוצרת בונה בית לאומי.

הנרי רובר דה ז'ובנל דה אורסל נולד בשנת 1876 בפריז, בן למשפחה אריסטוקרטית מן השורה הראשונה של הרפובליקה הצרפתית. אביו, ראול דה ז'ובנל, היה סנטור ידוע, ואמו ניהלה סלון ספרותי שמשך אליו את מיטב האינטלקטואלים של צרפת.

דה ז'ובנל החל את דרכו בעיתונות. הוא שימש כעורך הראשי של העיתון הפריזאי 'לה מאטן' (Le Matin) ונעשה שם כפובליציסט חד-עט. יכולתו לנתח סוגיות מורכבות בשפה בהירה הביאה אותו אל הפוליטיקה, והוא נבחר לסנאט הצרפתי.

בסוף שנת 1925 מינתה אותו ממשלת צרפת לנציב עליון בסוריה ובלבנון, תפקיד שהיה בשעתו מן הקשים ביותר בשירות הדיפלומטי הצרפתי. המרד הדרוזי, שפרץ בקיץ 1925, הטיל צל כבד על שלטון המנדט הצרפתי באזור.

לקורא העברי בארץ ישראל, דבריו של דה ז'ובנל מעוררים שאלה מורכבת: האם הפנייה הצרפתית היא הזדמנות דיפלומטית שראוי לנצלה, או שמא מלכודת שתסבך את התנועה הציונית ביחסים עם סוריה הערבית? שאלה זו עשויה להתחדד בשבועות הקרובים, ככל שוועדת המנדטים בז'נבה תמשיך את דיוניה.

בשבוע שבו ועד העשרים דחה את דרישת ההסתדרות לאוטונומיה חינוכית, והמחלוקת על אופי בית הספר העברי שבה ובוערת, ראוי להתבונן בדמותו של בן ציון מוסינזון, איש שהקדיש את חייו למען החינוך העברי בארץ ישראל.

בן ציון מוסינזון נולד בשנת 1878 בעיירה פאוולוגראד שבאוקראינה, לבית שמנה עם ישראל ואת חכמתו. הוא קיבל חינוך תורני וגם השכלה כללית, ועלה לארץ ישראל בראשית המאה העשרים עם חזון מוגדר: לבנות מערכת חינוך עברית שלמה, מגן הילדים ועד הגימנסיה.

בשנת 1905 מונה מוסינזון למנהל הגימנסיה העברית הרצליה ביפו, שהיתה אז מוסד החינוך הגבוה היחיד בשפה העברית בעולם כולו. תחת הנהגתו הפכה הגימנסיה ממוסד קטן ומתקשה לסמל של התחייה העברית.

מלחמת השפות בשנת 1913 הביאה את מוסינזון לחזית המאבק על מקומה של העברית בחינוך. כשהטכניון בחיפה ביקש ללמד מדעים בגרמנית, עמד מוסינזון בראש המחנה שתבע עברית בכל מקצוע ובכל מוסד. מאבק זה, שנגמר בנצחון העברית, היה מרגע מכונן בתולדות החינוך בארץ.

בשעה שהמפלגות מתווכחות על בעלות על החינוך, מוסינזון מזכיר לכולם כי השאלה העיקרית אינה מי ישלוט בבתי הספר, אלא מה ילמדו בהם הילדים. האם יגדלו כבני תרבות עברית מלאה, או שמא ייקרעו בין זרמים? שאלה זו חשובה מכל מחלוקת מפלגתית.