בסלון שאנל ברו קמבון, הקיץ מדבר בשפת הפשטות: שמלות ג'רזי בצבעים ניטרליים, שחור ולבן ובז', ללא עיטורים מיותרים. שאנל, שהפכה בתוך עשור מכובענית לשם הנישא ביותר באופנה הצרפתית, מוכיחה שוב כי אלגנטיות אינה עניין של ריבוי אלא של דיוק. הגזרה נקייה, המותן נמוכה, והשוליים מגיעים בדיוק לברך.

ז'אן לנוון, הוותיקה שבשלוש, מציגה גישה שונה: בדי משי ושיפון בגוונים רכים, ריקמות עדינות ושרוולים שמתרחבים לכיוון המרפק. הסלון של לנוון ברו דו פובור סנט-אונורה נודע באלגנטיות שמרנית יותר, ונשות החברה הגבוהה שמעדיפות רומנטיקה על פני מודרניזם פוקדות אותו בנאמנות.

מדלן ויונה, שסלונה פועל מאז 1912, היא אולי הכישרון הטכני הגדול ביותר בין שלושתן. ויונה מפורסמת בגזרה האלכסונית (בדוי קופה) שגורמת לבד ליפול על הגוף כמו מים. שמלות הערב שלה, ממשי ומשי-שרמז, הן יצירות אמנות שנגזרות ישירות על הגוף ללא דפוס מוכן.

פול פוארה, שלפני המלחמה היה שם נרדף לחדשנות באופנה ושחרר את הנשים מן המחוך, מוצא את עצמו ב-1926 בנסיגה. סלונו עדיין פתוח, אך הלקוחות עוברות לשאנל ולויונה. סגנונו המזרחי, העשיר בצבעים ובבדים כבדים, נתפס כעת כמוגזם ולא מתאים לרוח הזמן.

מה שקרה לפוארה הוא לקח בהיסטוריה של הטעם: החדשן של אתמול הוא השמרן של היום. פוארה שחרר נשים מן המחוך אך כבל אותן בבדים כבדים ובפאר מזרחי. שאנל שחררה אותן מן הפאר עצמו. הצללית החדשה, הישרה והקלה, עם בדי ג'רזי ומשי דק, היא ההפך הגמור מן החזון הפוארתי. הקיץ של 1926 מעדיף תנועה חופשית על דרמה.

לנשות ארץ ישראל המבקשות ללכת בעקבות פריז, כדאי לדעת: בדי ג'רזי ומשי ז'ורז'ט מתאימים במיוחד לאקלים הארצישראלי החם. צללית ישרה עם מותן נמוכה נוחה לתנועה, וצבעים בהירים - לבן, בז', תכלת - מתאימים לשמש. תופרות מקומיות בתל-אביב ובירושלים כבר מתאימות את הגזרות הפריזאיות לצורכי המקום.