אשר לוריא, פועל-בניין ומארגן קואופרטיבי מחיפה

ראיתי את המובטלים שפרצו למשרד ההנהלה הציונית בחיפה, ואני אומר: אני מבין אותם. אני לא מצדיק אלימות, חס וחלילה, אבל אני מבין. כשאדם עובד שישה חודשים בבניין ואחר כך יושב שלושה חודשים בלי יום-עבודה אחד, ואשתו שואלת מאין הלחם - מה אתה מצפה שיעשה? שישב וימתין לסרטיפיקט מז'נבה?

השאלה אינה אם המובטלים צדקו. השאלה היא למה הפיגומים ריקים. יש קרקע לבנות עליה, יש ידיים שרוצות לעבוד, יש תוכניות שיכון שמחכות על שולחנות. מה חסר? סדר. משמעת. חשבון ברור של כמה פועלים נחוצים, כמה חומר יש, כמה כסף יש בקופה. ההנהלה שולחת משלחות לז'נבה - טוב ויפה. אבל מי שולח עבודה לחיפה?

אברהם קליגמן, סוחר ירושלמי מן הציבור החרדי

אין רוחי נוחה ממה שאני שומע בעניין תקנון הקהילות. ההנהלה הציונית מבקשת דחייה לאוגוסט, והטעם ידוע: הם רוצים להפוך את התקנון מהסדר דתי להכרה לאומית. אני שואל: מה רע בהסדר דתי? אבותינו חיו מאות שנים בארץ הזו תחת סדר של קהילה דתית, וסדר זה שימש את הציבור היטב. בית-המדרש, החברא-קדישא, קופת הצדקה - אלה הם מוסדות שעמדו במבחן הזמן.

אני מכבד את ההנהלה הציונית ואת מעשיה, אך אני מבקש שלא יטלו מן הקהילה את צביונה הדתי בשם הלאומיות. לאומיות בלי מסורת היא כגוף בלי נשמה. ומי שחושב שהסדר הישן אינו מתאים לזמן החדש, אני אומר לו: הזמן החדש הביא לנו אבטלה, אלימות ומחלוקת. אולי דווקא הסדר הישן הוא מה שאנו צריכים.

אסתר רזיאל, פעילה למען זכויות נשים בירושלים

אני מבקשת להזכיר עובדה פשוטה: המשלחת שיצאה לייצג את הישוב בז'נבה כללה רב, ראש עירייה, ופעיל פוליטי. שלושה גברים. איני מפחיתה מערכם של הרב עוזיאל, מר דיזנגוף ומר ארלוזורוב. אך אני שואלת: האם אין בישוב אישה אחת הראויה לייצג את חצי אוכלוסייתו?

ובינתיים בתוך הארץ, ויכוח על תקנון הקהילות מתנהל בלי שקול הנשים נשמע. תקנון שיקבע מי בוחר ומי נבחר, מי מנהל את ענייני הנישואין והגירושין ומי שולט בחינוך הילדים - ואף אישה לא נשאלת. אני מסרבת לקבל מצב שבו נשות הישוב נעדרות מכל שולחן שמחליט על גורלן.

מרים סוקול, עולה חדשה מגליציה, בעלת חנות בתל-אביב

כשעליתי מגליציה לפני שנתיים, אמרו לי: בארץ ישראל יש עתיד. ואני, כאישה מעשית, שאלתי: יש דירה? יש פרנסה? אמרו לי: יהיה. ובינתיים ההנהלה הציונית והוועד הלאומי חותמים על הסכם יחסים קבוע. יופי. ישיבות משותפות חודשיות. מצוין. אבל אני שואלת שאלה פשוטה: ההסכם הזה יוריד את מחיר השכירות שלי?

אני לא נגד דיפלומטיה ואני לא נגד ז'נבה. אבל כשבחיפה פועלים שוברים דלתות כי אין להם עבודה, ובכפר-סבא יש אבטלה אחרי עונת הנטיעות, משהו לא מסתדר. ההסכם בין המוסדות הוא דבר חשוב, אני מודה. אבל ההסכם הכי חשוב הוא ההסכם בין ההנהגה לבין האדם הפשוט: שתהיה עבודה, שתהיה דירה, שיהיה אפשר לחיות.

יעקב ספרדי, זקן קהילה ספרדי מירושלים

אבא שלי, עליו השלום, היה אומר: מי שמדבר בשם כולם אינו מדבר בשם אף אחד. ואני חושב על המשלחת שהלכה לז'נבה לייצג את הישוב. הרב עוזיאל - כבוד לו, הוא ספרדי ואיש תורה. אבל דיזנגוף הוא ראש עיריית תל-אביב, ותל-אביב אינה כל הארץ. וארלוזורוב הוא מהפועל הצעיר, ופועלים צעירים אשכנזים אינם כל הישוב.

מסופר כי ועדת המנדטים הביעה סיפוק. סיפוק ממה? ממצב הקהילה הספרדית בירושלים? מהעוני בעיר העתיקה? ממוסדות החינוך שלנו שנאבקים על כל מיל? אני חושש שהסיפוק הזה הוא סיפוק מן החלק של הישוב שיודע לדבר באנגלית ובגרמנית. הארץ הזו היא גם שלנו, של הספרדים, של הוותיקים - ואנו מבקשים שגם קולנו יישמע כשמדברים על עתידנו.