חמישה קולות מן הישוב על שאלות השבוע הבוער
השאלה השבועית
אסתר רזיאל
פעילה ציבורית למען זכויות נשים, ירושלים
בית המשפט בירושלים קבע השבוע כי אישה אינה רשאית להצביע בבחירות העירוניות, אף שהיא משלמת מסים ככל תושב. אני מסרבת לקבל פסק כזה בשתיקה. אם האישה נושאת בנטל, זכאית היא לקול. אין 'חצי אזרחות' בישוב שרוצה לבנות חברה חדשה.
מה שצריך להשתנות אינו רק חוק הבחירות. צריך שבכל ועד, בכל מועצה, בכל אספה, ישבו נשים, לא כמחווה של נימוס אלא כמי שמחליטות. הישוב מתגאה בחלוציות, אך חלוציות שאינה כוללת את האישה כבעלת זכות מלאה אינה ראויה לשמה.
ד"ר קורט בלומנפלד
סופר ופובליציסט ליברלי
מחד גיסא, הישוב רואה עצמו כחברה מתקדמת הבונה את עתידה מראשית. מאידך, הוא עדיין כבול למוסדות שנוצרו לפי דפוסים ישנים. פסק הדין בירושלים מעורר אי נוחות, משום שהוא חושף את הפער בין הרעיון לבין המעשה.
אני סבור שעלינו להכיר בזכות ההצבעה לנשים בכל מוסדות הישוב, לא מתוך חיקוי המערב בלבד אלא מתוך עיקרון פנימי: אם אנו בונים בית לאומי, אין לבנות אותו בחצי כוח.
משה סרגוסי
סוחר ביפו
אני סוחר ביפו, ואני רואה את הנשים בשוק כל יום. הן מנהלות עסקים, קונות ומוכרות, מחליטות על פרנסת בתיהן. בשוק אף אחד אינו שואל אם יש לאישה זכות, כי בשוק הדברים עובדים לפי מעשה ולא לפי חוק ישן.
לדעתי, מה שצריך להשתנות הוא פשוט: שהחוק ילך אחרי המציאות ולא ייגרר מאחוריה. הנשים כבר שם. צריך רק לתת להן את המקום שלפי הצדק מגיע להן.
רבקה בן-עמי
מורה-פועלת מתל אביב
אני מורה ופועלת, ואני רואה בכל יום את הפער. בבית הספר אנחנו מלמדות את הילדים שוויון וצדק, אך כשהפועלת יוצאת מן הכיתה היא נכנסת לעולם שבו אין לה קול. זוהי סתירה שהישוב חייב לפתור.
מה שצריך להשתנות הוא לא רק זכות ההצבעה. ההסתדרות חייבת לדאוג לכך שנשים תהיינה חברות מלאות בכל מוסד, בכל ועד ובכל הנהלה. שכר שווה, ייצוג שווה, ואחריות שווה.
1,373 נפשות עזבו את הארץ ביולי, בית המשפט שלל מנשים את זכות ההצבעה, הוצעה מועצה מחוקקת ראשונה, והקיסר לשעבר יצא למלחמת דברים עם חוקר מירושלים. חמישה כותבים מן הישוב מגיבים על שאלות השבוע.
השבוע שעבר היה מלא סתירות. לונדון אישרה מיליוני לירות לבניין נמל חיפה ולפריסת מסילות, ותקציב ההנהלה הציונית עמד על 538 אלף לירות. ובה בעת, יותר מאלף נפשות יהודיות ארזו את מזוודותיהן ועזבו. השאלה אינה רק כלכלית: מי אנחנו, אם בנינו עוזבים?
אני עומדת בכיתה ומלמדת ילדים עברית ותולדות ישראל, ובכל שבוע אני שומעת שעוד משפחה עזבה. 1,373 יוצאים ביולי. 1,083 מהם יהודים. אלה לא מספרים בלבד, אלה אנשים שהאמינו וחדלו להאמין. אני שואלת: האם אנחנו בונים ארץ, או שאנחנו בונים תחנת מעבר?
האבטלה היא כתם על מצח הישוב. 6,400 מחוסרי עבודה, ואין מוסד ציבורי שנותן מענה של ממש. ההסתדרות חייבת לפעול, והנהלת הציונים חייבת להפנות כספים לא רק להתיישבות אלא גם לעבודה בעיר. אם הפועל רעב, לא יישאר. ואם לא יישאר, מה פשר כל הבניין הזה?
הוצעה לנו מועצה מחוקקת: שישה יהודים כנגד שישה ערבים, ושני פקידי ממשלה מכריעים ביניהם. אני אומר בפירוש: זוהי מלכודת. בכל הצבעה תהיה לממשלה זכות הכרעה, והיהודים יהיו מיעוט קבוע. זהו לא ייצוג, זוהי חזות של ייצוג שנועדה לכבול את ידינו.
הציונות אינה צריכה מועצה שתאשר את מה שהנציב החליט מראש. אנחנו צריכים תביעה ברורה: עלייה חופשית, רוב יהודי, וזכות שלטון עצמי. כל דבר אחר הוא ויתור שאינו מוביל לשום מקום.
בית המשפט בירושלים קבע כי נשים אינן רשאיות להצביע בבחירות העירוניות, אף שהן משלמות מסים. אני לא יכולה לשכוח את המילים הללו. חובתנו לשלם, אך זכותנו להחליט נשללת מאתנו.
אני מאמינה שהתורה מכבדת את האישה יותר מכפי שהחוק הזה מכבד אותה. בבית, האישה מחליטה. בבית הספר, האישה מלמדת. בקהילה, האישה מארגנת. רק בקלפי היא נעדרת. זוהי סתירה שהישוב חייב לפתור, לא למחר אלא היום.
הקיסר וילהלם לשעבר תקף את ספרו של פרופ' קלאוזנר מן האוניברסיטה העברית על ישוע הנוצרי. אני, עובד אדמה פשוט, שואל: מה יש לו לקיסר שאיבד את כתרו לומר לחוקר עברי? אולי דווקא זהו הנצחון השקט: שאדם מירושלים כותב ספר שמלך לשעבר מרגיש חייב להגיב עליו.
קלאוזנר כתב מתוך חופש אקדמי ומתוך חקירה כנה. הקיסר תקף מתוך כעס ומתוך עולם ישן שנשבר. אני רואה בזה סימן: התרבות העברית כבר אינה ענין פנימי. היא נשמעת בעולם. וזה מחייב אותנו לכתוב ברצינות ולחקור באמת, כי העולם מקשיב.
חברי טוענים שהצעת המועצה המחוקקת היא מלכודת. אני מבין את החשש, אך אני סבור שדחייה גורפת מראש אינה דרך חכמה. 14 חברים, 6 יהודים, 6 ערבים, 2 ממשלה: כן, המבנה אינו מושלם. אך עצם ההכרה בייצוג יהודי ובייצוג ערבי בגוף אחד היא צעד שיש לבחון אותו.
אני מזהיר מפני שתי סכנות: לקבל בלא תנאי, או לדחות בלא דיון. אם נדחה את הכול, ניתן לנציב העליון לומר שהיהודים אינם רוצים ייצוג. אם נקבל בלא ערובות, ניתפס במבנה שאינו משרת אותנו. הדרך היא לדרוש תיקונים: ייצוג לפי אוכלוסייה עתידית, סמכויות ממשיות, והגנה על עלייה.
