בשבוע שעבר עצר הישוב את מרוצת ימיו כדי לחגוג את הוגה הדעות שהגדיר יותר מכל אדם אחר את מהותה של התנועה הלאומית. אחד העם, הסופר אשר צבי גינצברג, מלאו לו שבעים שנה, ומירושלים ועד חיפה נערכו ערבי כבוד, נישאו נאומים, ויצאו חוברות מיוחדות לכבודו. דומה שאין עוד איש בישוב היום שאפשר לומר עליו שהוא עיצב את שפת המחשבה הציונית כמוהו.

אשר צבי גינצברג נולד בשנת 1856 בעיירה סקווירה שבפלך קייב. משחר ילדותו ניכר בו כישרון ספרותי יוצא דופן, וכבר בגיל ארבע ידע לקרוא עברית ורוסית. סביבת ילדותו היתה חסידית, אך הנער נמשך אל ההשכלה ואל הספרות הרוסית, ומתוך מתח זה בין עולם אבותיו לבין רוחות ההשכלה נוצרה דמותו הייחודית.

בשנת 1884 הגיע לאודסה, שהיתה אז מרכז ההשכלה היהודית. שם פרסם את מאמרו הראשון, 'לא זה הדרך', שבו תקף את הברון רוטשילד ואת שיטת ההתיישבות הישנה. המאמר היכה גלים, ושמו 'אחד העם' נעשה תוך שנים מעטות לשם דבר בעולם הספרות העברית.

מאז 1896, עת יסד את כתב העת 'השלוח', נעשה אחד העם העורך הספרותי המשפיע ביותר בעולם העברי. 'השלוח' לא היה רק כתב עת, אלא במה לדיון ציבורי שעיצב את השפה שבה מדברים הציונים על עצמם עד היום. דרכו עברו ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברנר ופרישמן.

בגיל שבעים, אחד העם אינו כותב עוד. אך מי שמטייל ברחובות תל אביב, שומע את ילדי בית הספר מדברים עברית, רואה את שלטי החנויות בעברית, קורא עיתון בוקר עברי, יודע שהאדם הזה ראה את הכול מראש. הוא חלם על מרכז רוחני, ומרכז כזה, ולו בראשיתו, עומד עתה על אדמת תל אביב.

מלונדון נמסר השבוע על הופעה יוצאת דופן באולם וויגמור הול: הפסנתרן האוסטרי פאול ויטגנשטיין, שאיבד את זרועו הימנית בקרב על החזית הרוסית בשנת 1914, ניגן ביד שמאל בלבד תכניה של שופן וגודובסקי. הקהל עמד על רגליו.

פאול ויטגנשטיין נולד בשנת 1887 בווינה, לאחת המשפחות העשירות והמשכילות ביותר באוסטריה. אביו, קארל ויטגנשטיין, היה מגדולי תעשייני הפלדה באימפריה, וביתם היה מקום מפגש לאמנים ומוסיקאים מן השורה הראשונה. יוהנס ברהמס ניגן באולם המשפחה, וגוסטאב מאהלר היה אורח קבוע.

עוד בילדותו הראה פאול כישרון מוסיקלי ברור, ולמד פסנתר אצל טיאודור לשטיצקי, מגדולי המורים בווינה. אחיו הצעיר, לודוויג, שהיום ידוע כפילוסוף, עסק גם הוא במוסיקה, אך פאול היה זה שהקדיש את חייו לנגינה.

כשפרצה המלחמה בשנת 1914, התגייס פאול לצבא האוסטרי ונשלח לחזית הרוסית. בקרב ליד לבוב נפגע קשות בזרועו הימנית, שנקטעה בבית החולים. שבוי בידי הרוסים במשך חודשים, החל לתרגל ביד שמאל בלבד, על שולחן עץ חסר קלידים.

סיפורו של פאול ויטגנשטיין הוא סיפור של עקשנות אנושית שאינה מקבלת גזר דין. המלחמה הגדולה לקחה ממנו זרוע, אך הוא סירב לתת לה לקחת גם את המוסיקה. ביד אחת הוא מנגן, וביד אחת הוא מוכיח שהאמנות חזקה מן האובדן.