מן הארץ

הבמה העברית בתל אביב: בין תרגום למקור

עונת הקיץ של התיאטרון העברי בתל אביב מעלה שאלה שלא מרפה מן הבמה העברית מאז ראשיתה: היכן היצירה המקורית?

ברחובות תל אביב פועלות כעת שתי להקות תיאטרון קבועות, ומדי שבוע עולות הצגות חדשות. אך רוב ההצגות הן תרגומים: מרוסית, מגרמנית, מיידיש. המחזאים האירופיים, מולייר וצ'כוב וגרהרט האופטמן, מדברים עברית מעל הבמות שלנו, ואילו מחזאים עבריים מקוריים ספורים הם.

הצופה שיושב באולם רואה שחקנים מוכשרים, עבודת תפאורה מכובדת, והקהל מגיב בחום. אך השאלה נשאלת: האם התיאטרון העברי יכול להמשיך לחיות על תרגומים בלבד? יש הטוענים כי דווקא התרגום הוא בית הספר: השחקן שלומד לדבר מולייר בעברית לומד את השפה ואת הבמה כאחד. אחרים טוענים כי ללא יצירה מקורית שתספר את סיפורנו, הבמה תישאר חיקוי.

בין הצגות הקיץ בלטה הצגה שתורגמה מן הרוסית ועובדה לתנאי הארץ, כך שהדמויות דיברו על תל אביב ועל יפו במקום על מוסקבה ועל קייב. הניסוי עורר ויכוח: יש שראו בכך צעד ראשון לעברות הבמה, ויש שטענו כי זוהי זיוף.

מן העולם

מסת שוברט: י. אנגל על מוזיקה ורגש

מבקר המוזיקה י. אנגל מפרסם מסה על פרנץ שוברט, המלחין האוסטרי שמת צעיר והותיר אחריו שירים ותזמורות שלא הספיק לשמוע.

אנגל, הידוע כמבקר בעל אוזן חדה ועט חריף, מתאר את שוברט כמלחין שהפך את הליד הגרמני למוזיקה גדולה. הליד, שהוא שיר קצר לקול ופסנתר, היה לפני שוברט ז'אנר קטן ושולי. שוברט לקח שירים של גתה ושל שילר והלביש אותם מוזיקה שגרמה לפסנתר לספר סיפור שלם, לצייר נוף, לשנות מזג אוויר.

אנגל מציין כי בארץ ישראל, שבה המוזיקה הקלסית מתחילה רק עתה לתפוס מקום, חשוב להכיר את שוברט לא רק כשם ברשימה אלא כמוזיקאי שהוכיח שדבר קטן יכול להיות גדול. 'מי ששומע את הליד של שוברט לא שומע שיר', כותב אנגל, 'אלא עולם שלם שנתפס בשלוש דקות של צליל.'

המסה מתפרסמת בזמן שבתל אביב ובירושלים מתרבים ערבי הבית שבהם מנגנים חובבים מנגינות קלסיות. המוזיקה האירופית מגיעה לארץ עם העולים, ואיתה הויכוח הישן: האם המוזיקה שלנו צריכה להיות מזרחית או מערבית, או אולי משהו שטרם נולד.