אני חי בירושלים מיום שנולדתי, ואבי ואבי אבי חיו בה לפני. כשהייתי ילד, שכנינו הערבים באו לשמחותינו ואנחנו הלכנו לשמחותיהם. לא היינו אוהבים גדולים ולא שונאים, אלא שכנים שיודעים שהשכנות אינה ניתנת לביטול. מה שאני רואה כעת, מתקפות ברחוב ומריבות שלא היו בימי נעוריי, אני מייחס לאנשים שבאו מבחוץ ואינם מכירים את הדרך הזו.
הספרדים בירושלים ידעו תמיד שצריך לדבר עם השכנים, לא מפני שאנו מוותרים על דבר, אלא מפני שזוהי ארץ אחת ואין מברחים ממנה. מי שחושב שאפשר לבנות בית לאומי בלי לדעת את שפת השכן ואת מנהגיו, טועה טעות שתעלה ביוקר.
מנחם הררי
פועל אדמה דתי ממושב צעיר
במושב שלנו יש ערבי מן הכפר הסמוך שבא כל שבוע לקנות ביצים. אנחנו מדברים, שותים קפה, ואיש אינו מרים יד על חברו. אני מאמין שעבודת האדמה היא המפתח: מי שעובד אדמה מבין שהארץ רחבה מספיק לשני עמים, בתנאי ששניהם עובדים ולא יושבים ומשסים.
אך אני גם יודע שהקב'ה נתן לנו את הארץ הזאת, ואיני מוכן לוותר על הזכות הזאת. השאלה אינה אם אנו כאן, אלא כיצד אנו כאן. מצוות 'ואהבת לגרך' אינה מכבה את 'כי תבואו אל הארץ'. שני הדברים נכונים יחד.
לאה פרומקין
סדרית דפוס מחיפה
אני שואלת: מי מרוויח מן השנאה? לא הפועל הערבי ולא הפועל העברי. כשפורצות מתקפות ברחובות ירושלים, הנציב שולח שוטרים, העיתונות מרתיחה, ובסוף היום בעלי ההון ממשיכים לשלם שכר רעב לשני הצדדים. אם היה ארגון פועלים משותף, לא פועל ערבי ולא פועל יהודי היו נותנים ידם לאלימות.
אין אני נבהלת מן המילה 'שכנות'. אני נבהלת מן המילה 'ניצול'. כל עוד ההון הבריטי והמקומי מחלק ושולט, כל עוד פועל ערבי משמש כנשק שבירת שביתה בידי בעל מפעל יהודי, לא יהיה כאן שלום ולא שכנות.
משה סרגוסי
סוחר ספרדי מיפו
בשוק של יפו אני עושה עסקים עם ערבים כל יום. אנחנו קונים זה מזה, מוכרים זה לזה, ויש ביננו אמון של שוק. כשהפוליטיקה מתחממת, העסקים נפגעים. שבוע שעבר ביטל סוחר ערבי הזמנה שלמה, ואמר לי בגלוי: אני מפחד שיראו אותי עושה עסקים עם יהודים.
אני לא פילוסוף ולא פוליטיקאי. אני איש שוק. ומה שאני יודע הוא פשוט: כשיש שקט, יש פרנסה. כשיש רעש, אין פרנסה. ומי שרוצה לבנות ארץ, צריך קודם כול לבנות אמון. אמון נבנה מתוך עסקה הוגנת, לא מתוך נאום.
השבוע שעבר הציב בפני הישוב שלושה סימני שאלה כבדים: הוועדה הגדולה הכירה בעקרון העבודה העברית, אך 6,400 מובטלים ממתינים לעבודה. הון זר זורם לארץ, אך פועלים עבריים מגורשים ממושבות. ומתקפות ברחובות ירושלים מעמידות בספק את הביטחון שהנציב פלומר הבטיח. חמישה קולות מגיבים.
השבוע שחלף העמיד שאלה שאינה חדשה, אך חדותה גברה: האם הבניין הלאומי מצליח לעמוד בקצב הצרכים? עבודה עברית הוכרה כעקרון, אך העקרון לבדו אינו נותן לחם. ההון הזר מבטיח תעסוקה, אך למי? והאלימות ברחובות ירושלים מזכירה שגם הביטחון אינו מובן מאליו.
❖
עקרון ולחם: על ההכרה בעבודה העברית
שלמה גלבוע, סוחר ובעל משרד קטן בתל אביב
אני מבקש להוסיף מילה של שפיות בין ההתלהבות ובין הייאוש. הוועדה הגדולה הכירה בעבודה העברית, ואני מברך על כך. אך לפי חשבוני, הכרה עקרונית אינה יוצרת מקומות עבודה. 6,400 מובטלים בארץ ישראל, רובם בתל אביב ובחיפה, ואם לא ייפתחו מפעלים חדשים, ההכרה תישאר דבר שבנייר.
ההון הזר שמגיע לארץ הוא סימן טוב, אך סוחר יודע שכסף שנכנס בלי תוכנית יוצא בלי תועלת. סימנס-שוקרט, המשקיע הבריטי בנמל חיפה, כל אלה טעונים ליווי מסחרי ומינהלי שהישוב עדיין אינו מוכן לספק. אני חושש שנפספס את ההזדמנות מרוב חגיגה.
❖
6,400 מובטלים, ואני שואלת: מי חשב?
לאה פרומקין, סדרית דפוס מחיפה
אני רואה היטב מה קורה. ההכרה בעבודה עברית היא הישג, אין ספק. אך הבה נאמר את מה שאיש אינו אומר: הפועל העברי מקבל שכר רעב, ובעל הפרדס מעדיף פועל ערבי לא מפני שהוא אוהב ערבים, אלא מפני שהוא משלם לו פחות. ההכרה העקרונית לא תשנה את החשבון הזה.
6,400 מובטלים: אלה לא מספרים, אלה אנשים. סדרים, נגרים, בנאים, פועלי נמל. ואני שואלת: כשההון הזר מגיע ופותח מפעל, האם הוא מחויב בעבודה עברית? או שההכרה תישאר מילים יפות בפרוטוקול ועדה? הפועל העברי צריך ארגון, לא ארגון של נאומים אלא ארגון של כוח.
❖
מתקפות בירושלים: די לשתיקה
יהושע בר-נס, עיתונאי ופובליציסט ירושלמי
אני אומר: די לנו. מתקפות על יהודים ברחובות ירושלים, ואנחנו שולחים משלחת מנומסת אל הנציב. הנציב שומע, מהנהן, ומבטיח לחקור. מה יצא מן החקירה? כלום. כי המנדט אינו מגן עלינו אלא על הסדר, וכשהסדר חוזר, החקירה נגנזת.
איני מוכן לקבל מצב שבו יהודי אינו יכול ללכת ברחובות בירת ארץ ישראל בבטחה. אם הממשלה הבריטית אינה מסוגלת לספק ביטחון, עליה לומר זאת בגלוי, ואנחנו נדע להפיק מסקנות. עמידה תקיפה אינה אלימות. עמידה תקיפה פירושה לדרוש את מה שמגיע לנו בזכות, לא בחסד.
❖
הון זר: הזדמנות או תלות?
ד"ר נתן אמיתי, מרצה ירושלמי לענייני חברה ולשון
דומני שהשבוע הזה מציב בפנינו שאלה שאיננו רגילים לשאול. הון זר, סימנס-שוקרט, משקיעים בריטיים: כל אלה מבורכים, אך אני מבקש להזכיר שהון שמגיע מבחוץ מביא עמו גם אינטרסים מבחוץ. מה ידרוש המשקיע הבריטי בנמל חיפה? שכר עבודה זול. ומי יספק את השכר הזול? אותם פועלים ערבים שעקרון העבודה העברית אמור להחליף.
אני חושש שאנו נמצאים במעגל: ההכרה בעבודה עברית באה מלמעלה, אך הכלכלה פועלת מלמטה. ואני אומר בזהירות: אם נבנה כלכלה שתלויה בהון שמחוץ לארץ, נמצא עצמנו משרתים את האינטרסים של אותו הון, לא את האינטרסים של הפועל ושל המתיישב.
❖
ואיפה האישה בכל הסיפור הזה?
אסתר רזיאל, פעילה ציבורית למען זכויות נשים בירושלים
אני מסרבת לשתוק. הוועדה הגדולה הכירה בעבודה העברית, יפה מאוד. אך אני מבקשת להזכיר: כשאומרים 'עבודה עברית', מתכוונים לפועל, לבנאי, לחקלאי. ומה עם הפועלת? מה עם המורה, האחות, הסדרנית? 6,400 מובטלים, ואני שואלת: כמה מתוכם נשים, ומי סופר אותן?
ובענין המתקפות בירושלים: כשיהודי מותקף ברחוב, גם יהודיה מותקפת. אך כשהמשלחת הולכת אל הנציב, אין בה אישה אחת. אחריות שווה פירושה ייצוג שווה, גם בשעת מצוקה, גם בשעת מו'מ. מי שבונה בית לאומי ומדיר מחציתו, בונה בית בעל קיר אחד.
שורות המחלוקת
עבודה עברית: האם ההכרה העקרונית תביא שינוי בשטח? הפועל הצעיר תובע יישום מיידי, הציונים הכלליים מזהירים מפני כפיה, והפועלת שואלת: מי סופר אותנו?
הון זר: האם השקעות זרות מחזקות את הישוב או יוצרות תלות? סוחרי תל אביב מברכים, ואילו חוגי הפועלים מזהירים מפני ניצול.
ביטחון בירושלים: האם המנדט ממלא חובתו? הרביזיוניסטים תובעים עמידה תקיפה, חוגי ברית שלום קוראים לדיאלוג, והנציב מבטיח לחקור.
בקצרה
שביתת פועלי מפעל זינגר בתל אביב: הפועלים חוסמים העסקת פועלים ערביים חלופיים. בעל המפעל טוען כי אין לו ברירה. עד מתי?
פילסודסקי והשאלה היהודית: הגנרל הפולני איים בהתפטרות, ויהדות פולין מחכה בדאגה. מה יקרה אם ייפול?
שביתת הפחם הבריטית נמשכת חודש שישי. צ'רצ'יל נאם בסוואנג' וקוק דחה הצעת פשרה. אין סוף באופק.
— ❦ —
מקורות
▸
ידיעות מן הוועדה הגדולה, 18 באוגוסט 1926
דיווחי תעסוקה בארץ ישראל, אוגוסט 1926
ידיעות על מתקפות בירושלים, 19-20 באוגוסט 1926
ידיעות כלכליות: סימנס-שוקרט ונמל חיפה, 17 באוגוסט 1926
