כשעלה נחום סוקולוב אל הבמה בבית העם בתל אביב ביום חמישי שעבר, קמו שומעיו על רגליהם. הוא עמד שם, גבר בן שישים ושש, לבוש חליפה כהה ומשקפיים עגולות, וביד אחת החזיק דפים שכתב על הספינה מניו יורק, וביד האחרת הצביע על הקהל ואמר: הבניין הזה אינו יכול לחכות.

נחום סוקולוב נולד בוויסוצק שבפולין הרוסית בשנת 1859, ועוד בנעוריו נודע ככותב מבריק בעברית ובפולנית. בהיותו בן עשרים החל לכתוב ב'הצפירה', ועד מהרה הפך לעורכה הראשי ולאחד מאנשי העט המשפיעים ביותר בשפה העברית. הוא שלט ברוסית, בפולנית, בצרפתית, באנגלית ובגרמנית, וכתב בכולן בבטחון שאדם אחר לא היה מצליח בשתיים.

במאבק הציוני מילא סוקולוב תפקידים מרכזיים לצד הרצל ולאחר מותו. בקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב-1897 כיהן כמזכיר, ומאז השתתף כמעט בכל ועידה, כשהוא משמש גם כעת כחבר הנהלת הציונים וכנשיא ועד הצירים. יכולת הלשון שלו אינה ספרותית בלבד: סוקולוב הוא המתרגם שטבע את המונח 'ציונות' בעברית והכניס עשרות מונחים מדיניים לשפה החיה.

בימי המלחמה הגדולה פעל סוקולוב בפריז ובלונדון במאמץ דיפלומטי שהניב פירות. הוא נפגש עם מנהיגי צרפת, איטליה והוותיקן, וקיבל מכתבי הבנה מן הממשלה הצרפתית על הרעיון הציוני, מכתבים שקדמו להצהרת בלפור וסייעו לעצב את תמיכת המעצמות בבית הלאומי. לדברי מקורות, הדיפלומטיה השקטה של סוקולוב ברומא ובפריז הייתה תנאי הכרחי להצלחת הצהרת בלפור בלונדון.

כשסוקולוב יורד מן הבמה בתל אביב, הוא נשאר בסלון לשוחח עם אנשים פשוטים. מי שמבקש ממנו עצה מקבל אותה, ומי שמספר לו על קושי מקבל אוזן. הוא בן שישים ושש, אך מי שמאזין לו מרגיש כי הנה ניצב איש שהעתיד עדיין מונח לפניו כמו מפה פרושה.

שבעים שנה חי ג'ורג' ברנרד שו על פני כדור הארץ, ואין אדם בעולם דובר האנגלית שאינו יודע את שמו. הוא כתב קרוב לחמישים מחזות, מאות מסות, אלפי מכתבים, ובכל אלה אין שורה אחת שבה הוא מסכים עם הדעה המקובלת.

שו נולד בדבלין ב-1856 למשפחה פרוטסטנטית שידעה ימים טובים יותר. אביו היה סוחר כושל, אמו מורה למוזיקה שעזבה את הבית כשהנער היה צעיר. הוא לא סיים אוניברסיטה, לא למד אומנות בצורה מסודרת, ובגיל עשרים עזב את אירלנד ללונדון עם כמה שילינגים בכיס ואמביציה שגדלה עם כל יום של רעב.

בלונדון כתב חמישה רומנים שאיש לא רצה להוציא לאור. הוא התפרנס מביקורת מוזיקה ותיאטרון בעיתונים, ובמקביל הצטרף לאגודה הפביאנית ולמד סוציאליזם. מן הביקורת עבר לכתיבת מחזות, ובשנת 1894 כתב את 'נשק והאדם', שהפתיע את לונדון: לא דרמה רגשנית אלא ויכוח חי, שגיבוריו דיברו על פוליטיקה, על מלחמה ועל כסף כאנשים ערניים ולא כבובות על במה.

מאז לא פסק. 'קנדידה', 'האדם ומעלתו', 'פיגמליון', 'בית הלב השבור' - כל מחזה שלו הוא מעין הרצאה דרמטית שבה הדמויות מתווכחות ומנצחות או מפסידות לא ברגש אלא בהיגיון. המבקרים לא תמיד אהבו אותו, הקהל לא תמיד הבין, אך שו המשיך לכתוב בביטחון של אדם שיודע שהוא צודק, גם כשכולם חולקים.

בן שבעים, ג'ורג' ברנרד שו ממשיך לכתוב כל בוקר בצריף הגינה שלו באיוט סנט לורנס. כשעיתונאי שאל אותו לאחרונה האם הוא חושש מן הזקנה, ענה שו: 'הזקנה מתחילה כשאדם מפסיק להתווכח. אני, כפי שאתה רואה, עדיין בתחילת הדרך.'