תערוכת ציורים ורשומים נפתחת בשבת זו בשעה אחת עשרה בבוקר בבית שיבר שעל יד בצלאל, ובעלתה היא הגב׳ גרטה וולף קרקאואר, שהסטודיה שלה שם.

היא תהיה פתוחה יום יום מאחת עשרה בבוקר ועד חמש אחר הצהרים, ובתשעה בנובמבר תסגר. ארבעה ימים בלבד, ומי שלא יעלה אל בצלאל בשבת או בראשון לא יראה אותה כלל. ותערוכה שנפתחת בבית הסטודיה עצמו אינה כתערוכה שבאולם: הקהל בא אל מקום העבודה ולא אל חלון הראוה שלה.

ולוח האולמות אינו נגמר כאן. ביום ה׳, האחד עשר בנובמבר, תנתן באולם ציון הצגת הבלט של הגב׳ רינה ניקובה מן האופרה הארצישראלית, ועשרים אנשי הסטודיה שלה משתתפים בה. מחול שעשרים רוקדים בו הוא מעשה שלא היה בארץ הזאת עד השנים האחרונות, ואין הוא נעשה אלא במקום שיש בו בית אופרה העומד על רגליו.

ברשימה שהוציא בית הספרים הלאומי נמנו תשעים ושבעה פרסומים המופיעים בארץ, ומן הרשימה הזאת אפשר ללמוד על קהל הקוראים יותר משאפשר ללמוד ממפקד.

והמספר שראוי לעמוד עליו אינו הכללי אלא היחס שבתוכו. בארץ שיש בה כמאה ושמונה אלף יהודים מופיעים חמשים ושנים פרסומים בעברית ושלושה בלבד באידית, ולערבים חלק גדול משל כל הלשונות האירופיות יחד. מי שבא הנה מורשא או מוילנה יודע עד כמה רחוק היחס הזה ממה שהניח אחריו.

ובאותו שבוע נדפסה בעתון הפועלים רשימה ארוכה על בתי הספר האידישאים שבפולין ועל מקומה של העברית בהם. מנהלי אותם בתי ספר, כך נאמר שם, נותנים לעברית מקום ומקדימים את למודה אל שנת הלמודים השניה, ולא מאהבת הלשון הם עושים זאת אלא משום שרוב הצבור השולח אליהם את בניו תובע את הדבר בהחלט, ואם לא תמולא התביעה יעזוב.

ועוד נאמר שם דבר של ממש: אותם מנהלים מתנגדים לשיטת ׳עברית בעברית׳ ותובעים שתלמד הלשון בעזרת תרגום, כדרך שהיה נהוג בזמנים הקדמונים, וטוענים כי אין ללמודה אלא תכלית אחת, לקרב את התלמיד אל הכתובים שנוצרו בה. אבל יד החיים על העליונה, ובמרבית בתי הספר נלמדת העברית דוקא כלשון חיה, ועל דרך זו היא חביבה על התלמידים ומקרבת אותם אל התרבות העברית.

מנזר בנדיקטיני שבקרינתיה מכר, ברשות ממשלת אוסטריה, כרך קלף של הדפוס בן ארבעים ושתים השורות לאספן מניו יורק במאתים שבעים וחמשה אלף דולר.

נמסר כי הסכום הזה, שהוא למעלה מחמשים וששה אלף לירות שטרלינג, הוא המחיר הגדול ביותר ששולם מעולם בעד ספר אחד, והקונה הוא ה׳ אוטו פולבהר מניו יורק.

והדבר ראוי לביאור. הדפוס הראשון שיצא מתחת ידו של יוהנס גוטנברג היה ספר הספרים, ומפני שבכל עמוד שבו ארבעים ושתים שורות נקרא על שמן. רוב העותקים שנשארו הם על ניר, והמעטים שעל קלף הם היקרים: הקלף, לדברי אנשי הספר, אינו מצהיב ואינו מתפורר כניר, ומשום כך נראים העותקים האלה היום כמעט כביום שיצאו מן המכבש.

ומחיר שכזה אינו מחירו של ספר אלא מחירו של תאריך. מי ששילם אותו לא קנה את הכתוב, שהרי הכתוב מצוי בכל בית; הוא קנה את הגוף הראשון שבו נעשה הכתוב רבים. ובשבוע שבו נמנו בארץ תשעים ושבעה פרסומים יש ענין מיוחד בידיעה על הכרך שבו התחיל המנין הזה לפני כחמש מאות שנה.

מבקר שכתב השבוע על הצגת ׳הכילי׳ הוסיף לדבריו הערה על שמות המחזות, ובה טענה שראוי לשמוע אותה עד סופה: שהבמה העברית מקבלת את שמותיה דרך הרוסית ולא מן המקור.

׳הכילי׳, כך הוא כותב, הוא שמו הנכון של החזיון בצרפתית ולא ׳הרפגון׳, ש׳הרפגון׳ אינו אלא שם הגבור שבתוכו. ולדעתו הגיעה השעה לחדול מן המנהג לקרוא למחזות שלא כצורתם ושלא כמובנם הנכון. וכי יעלה על דעתו של צרפתי לכתוב ׳וילהלם טל׳ בצורה הגרמנית במקום ׳גיום טל׳ בצורתו הצרפתית של השם?

והוא מונה עוד: ׳הרועים הרעים׳ של מירבו ולא ׳ז׳אן ומדליין׳, שבא לנו אף הוא מן התרגום הרוסי. השם, הוא חותם, אינו דבר שבמקרה אלא דבר שבמסורת.

וטענה זו גדולה מן המחזה שעליו נאמרה. לשון שהיא מתחדשת מקבלת את עולמה דרך מתרגמים, והצנור שבו עובר הדבר קובע מה יגיע אליה ובאיזו צורה. להקה המקבלת את מוליר דרך הרוסית מקבלת למעשה שני מתרגמים ולא אחד, והקהל היושב באולם אינו יודע מי מן השנים מדבר אליו.