חמישה כותבים על שאלה אחת שעמדה בשבוע הזה: אם ייבחרו מועצות העיריות ברשימה אחת של בוחרים או ברשימה לכל עדה; ובצדה טיוטת פקודת הפיצויים לפועל, ההצבעה בלונדון שמנעה מנשים לבחור בועד בית הכנסת, והחלטות ועד העיר על הכותל המערבי
השאלה השבועית
אילו ניתן לך לחוקק חוק אחד למחר עבור הישוב, מה היה?
אשר לוריא
פועל־בניין ומארגן קואופרטיבי מחיפה
חוק אחד, ובלי נאום: שכל מכרז של עבודה ציבורית בארץ הזאת יקבע מראש את יום התשלום. אני עובד בבנין בחיפה ואני יודע מה עושה פיגום שעומד שבועיים מפני שהכסף לא בא. הקבלן ממתין לממשלה, הפועל ממתין לקבלן, החנווני ממתין לפועל, וכל השלשלת הזאת תלויה בנייר אחד שלא נחתם.
ולמי שיאמר שאין זה חוק אלא סדר של פקידות, אני משיב שכל מה שאני מבקש בחיי הוא שהסדר יהיה כתוב. חמישה עשר אלף הלירות שהוקצבו לעבודות בתל אביב לפני שבועות היו כסף; מה שחסר להן היה לוח זמנים. אני רוצה חוק של שלושה סעיפים: מי משלם, בכמה ימים, ומה הקנס באיחור.
רחל גולדשטיין
מארגנת ועד נשים בהסתדרות, חיפה
חוק אחד: שכל מקום עבודה שבו עובדות עשרות נשים יחזיק גן לילדיהן, ושההוצאה תהיה על המעביד ולא על האם. אני מארגנת ועד נשים בחיפה, ואני יכולה למנות שמות של חברות שיצאו מן העבודה לא מפני שלא רצו בה, אלא מפני שלא היה להן עם מי להשאיר ילד בן שלוש.
ובשבוע שבו נתפרסמה טיוטת פקודה על פיצוי לפועל שנפגע, אני מבקשת לשאול דווקא על מה שאינו בה: מה דינה של אשה שילדה. הפקודה מונה אצבע שנקרעה ואינה מונה את השבועות שלאחר לידה. על כן החוק שאני תובעת אינו חוק של רחמים אלא חוק של חשבון: אשה שאינה יכולה לצאת אל עבודתה אינה מפרנסת, ומשק שאינו מפרנס מחצית מן האנשים שבו אינו משק.
אברהם קליגמן
סוחר ירושלמי מן הציבור החרדי
אין רוחי נוחה מן השאלה כפי שהוצגה, מפני שהיא מניחה שדבר אחד שייכתב בפקודה ישנה את החיים. ואף על פי כן אשיב: אילו ניתן לי לחוקק חוק אחד, הייתי מחוקק שלא ייפתח ולא ייסגר בארץ הזאת מוסד ציבורי של יהודים בלא שיתייעצו בו עם הקהילה שבמקום. אני סוחר בירושלים ואני רגיל לראות כיצד באים אנשים טובים מן החוץ, מקימים דבר, וחוזרים.
ומן הראוי להוסיף דבר. בשבוע הזה חולקים כאן על רשימות של בוחרים ומבקשים לדעת מי ייספר באיזו רשימה. אני איני חושש מן השאלה הזאת כמו שחוששים שכני, מפני שהקהילה שאני יודע עליה אינה נבנית ממועצה. היא נבנית מקופת צדקה, מבית המדרש ומחברה קדישא. חוק אחד שישמור על אלה שווה בעיני יותר ממאה החלטות של אספה.
ד״ר קורט בלומנפלד
אינטלקטואל יהודי־גרמני, פעיל ציוני ליברלי
מחד גיסא, החוק הוא הכלי המעשי היחיד שבידי ציבור שאין לו שלטון; מאידך גיסא, בארץ הזאת אין הציבור היהודי מחוקק אלא מבקש. על כן אני מנסח את תשובתי בזהירות: החוק האחד שהייתי מעלה הוא חוק של לימוד, שיקבע כי כל מוסד הנתמך מכספי הציבור חייב להחזיק ספרייה פתוחה לכל, וכי בכל בית ספר תילמד שפת השכנים.
אני יודע מה ייאמר על כך: שבשעה שדנים בפקודת בחירות ובמשבר כלכלי, ספרייה ולשון הן ענין של פנאי. איני סבור כך. הטענה שנשמעה כאן השבוע מפי האורח הבריטי היתה שהשיטה המוצעת תהפוך כל שאלה כלכלית לשאלה של דת, ושזאת בדיוק תכליתה; ולדבר הזה אין תרופה אחת מלבד חינוך שבו לומד אדם להכיר את מי שאינו מבני עדתו. ציונות שאינה גם מעשה תרבותי תהיה בניין בלא ייעוד.
חמישה כותבים נענו לנו השבוע, וכולם פתחו מאותו מקום: מן הרשימה. על שולחן הציבור מונחת הצעה לפצל את פנקס הבוחרים של העיריות לשלושה פנקסים, אחד לכל עדה, תחת האחד שהיה; ובשבוע אחד יצאו בעלי הבתים מן הבחירות, נדחו ההצעות לחרם, קראו הבלתי מפלגתיים להתארגן, ועמד אורח בריטי על במה בתל אביב ואמר שאין בשיטה הזאת אלא מקומות בטוחים בלא כוח. איש מחמשת הכותבים אינו חולק על העובדות. מה שהם חולקים עליו הוא מה נמדד ברשימה, ומי נשאר מחוצה לה.
חמישה טורים חתומים לפניכם, וכל כותב כותב בשמו. שניים מהם אינם עוסקים כלל בשאלת הרשימות אלא בשתי פקודות שעברו בשבוע הזה בלא שים לב: טיוטת הפיצויים לפועל שנפגע בעבודתו, והחלטות ועד העיר בירושלים על חילול הכותל המערבי. גם הנהלת הציונים וגם הוועד הלאומי התבקשו בשבוע הזה להצטרף אל השניה, ועל כך יבוא הכותב האחרון בטור שלו.
❖
מי יישב במועצה בשם ירושלים
יעקב ספרדי, זקן קהילה ספרדי מירושלים
כשהייתי נער הלכתי עם אבי אל אחד ממשרדי השלטון שבירושלים, והוא לבוש כבוד ובידו נייר, ואמרו לו שם: לאיזו עדה אתה שייך. ששים שנה עברו מאז, ואני קורא בעתון של יום שישי שהממשלה מציעה שלא תהיה רשימה אחת של בוחרים אל מועצת העיריה, אלא רשימה לכל עדה: למוסלמים, ליהודים ולנוצרים. אין רוחי נוחה מן הדבר, ולא מפני שאיני מכיר בעדה. אני מכיר בה יותר מכל הכותבים האלה. אני מכיר בה כל כך, עד שאני יודע מה קורה כשסופרים בני אדם לפי עדתם ולא לפי רחובם.
ואומר במה הדבר נוגע לנו דווקא. בירושלים יושבים ספרדים ואשכנזים, ובתוך היהודים עצמם יש כבר מי שמונה מי משלו. אם תבוא רשימה יהודית אחת, יישאלו בה אותן שאלות עצמן שאני שומע כל ימי: מי ראשון ומי אחריו. ומי שחושב שרשימה לפי עדות תביא לנו כבוד, יזכור שלא הרשימה קובעת מי נבחר, האנשים שעומדים בראשה קובעים. על כן אני אומר שתי מילים ולא יותר: רשימה אחת. ומה שיש לתקן ביחס שבין עדות ישראל, יתקנו אותו בבית ובבית הכנסת, ולא בפקודה של ממשלה.
❖
מקומות בטוחים ולא כוח
יהושע בר־נס, עיתונאי ופובליציסט ירושלמי
אני אומר דבר שאינו נעים לי לומר: האמת החריפה ביותר שנשמעה כאן השבוע נאמרה בפי אורח, ולא בפינו. הקולונל ג׳וסיה ווג׳ווד עמד בתל אביב ואמר לפועלים העברים היושבים שם שהשיטה המוצעת תיתן להם כמה מושבים בטוחים במועצה, ולא רוב ולא כוח. איני מוכן לקבל את התפקיד הזה. ציבור המבקש מושבים בטוחים מבקש פרנסה, לא מדיניות.
והלאה מזה. בשבוע הזה לא נחתכה שאלת תל אביב, שבה אין נפקא מינה איזו שיטה תהיה. נחתכה השאלה מה ייאמר לנו מחר, כשתבוא השאלה של בית נבחרים לכל הארץ. מי שהסכים היום לרשימה לפי עדות לא יוכל מחר לתבוע רשימה אחת, שכן יאמרו לו שהיהודים ביקשו את השיטה הזאת בשעה שהיו מעטים, ועתה כשהם רבים אין לשנותה מפניהם. די לנו מחשבונות של טווח קצר. אני תובע שהמוסדות שלנו יודיעו עוד לפני יום הבחירות, בכתב ובגלוי, שהם דוחים את שיטת העדות בכל צורה שתבוא בה.
❖
שלושה ימים אינם פגיעה
צבי לנדסברג, פועל דפוס מחיפה
כל השבוע מדברים כאן בלשון לאומית על רשימות של בוחרים, ובאותו שבוע עצמו נתפרסמה בגליון עתון הממשלה מיום אחד בנובמבר טיוטת פקודה לשלם פיצויים לפועל שנפגע בעבודתו. אני קראתי אותה כדרך שקורא פועל דפוס, מן האות הקטנה, ואלה הדברים שמצאתי. הפקודה אינה חלה על מי ששכרו עולה על שלוש מאות וחמישים לירות מצריות בשנה, ועל כך אין לי טענה. אינה חלה על עבודה מזדמנת ועל בן ביתו של המעביד, וגם בזה אין ויכוח. אבל אינה חלה גם במקום שהפועל לא נתבטל ממלאכתו שלושה ימים, ושם מתחיל הענין: פועל דפוס שאצבעו נקרעה במכבש וחזר אל המכבש ביום השלישי אינו נפגע בעיני החוק.
ובטבלה שבסוף הפקודה: על מות פועל ישולם לתלויים בו לא פחות ממאה לירות מצריות ולא יותר ממאתים וחמישים, ואם לא נשארו אחריו תלויים, עד חמישה עשר לירות להוצאות רופא וקבורה. זה הסכום שבו נמדדים חיי אדם העובד בבנין, במחצבה, במכונה או בקו טלגרף, שכן אלה המקצועות המפורטים בטבלה הראשונה. אני אומר שהפקודה טובה מן ההפקר שהיה לפניה, ואין אני מודה בה. כל זמן שהפיצוי נקבע בסכום עליון ולא בשכרו של האדם, יודע ההון מראש כמה תעלה לו פגיעה, ועושה את חשבונו לפי זה. על כן אני קורא אל ועדי העבודה של ההסתדרות: אל תסתפקו בפקודה. הפקודה היא הרצפה, ההסכם הוא הגג, ואת הגג בונים בסולידריות ולא בעתון הממשלה.
❖
בלונדון לא נתנו לנשים להצביע
אסתר רזיאל, פעילה ציבורית מירושלים
באחד בנובמבר ישבה בלונדון ועידת הקהילות המאוחדות, ועל שולחנה היתה הצעה פשוטה: שתהיה לאשה זכות להצביע בבחירות אל ועד בית הכנסת. ההצעה נדחתה, ונמסר כי ההתנגדות לה היתה חריפה. אני מבקשת להזכיר במה מדובר: לא בכהונה, לא בדרשה ולא בעמידה לפני התיבה, אלא בפתק שאשה מטילה כדי לקבוע מי ינהל את הכספים שהיא עצמה נותנת.
ובאותו שבוע עצמו אנו דנים כאן בשאלה מי ייכנס לרשימת הבוחרים של העיריה, ואיש אינו שואל כמה נשים יעמדו בה. שתי השאלות אחת הן. בלונדון מוציאים אשה מרשימה של ועד בית כנסת, וכאן מחלקים רשימות לפי עדות ואין רשימה שבה נמנות הנשים כמחצית הציבור. אין אני מוכנה שיאמרו לי שזאת שאלה קטנה שתיפתר לאחר השאלות הגדולות. אני כותבת מתוך התאחדות נשים עבריות, ואני מבקשת דבר מדוד: שבכל רשימה שתוגש בעיר הזאת ובירושלים יעמוד שם של אשה אחת לפחות בחמישה הראשונים. ומה שאירע בלונדון יהיה לנו למזכרת, ולא לדוגמה.
❖
על האבנים שזורקים בכותל
ישראל זרחי, תלמיד חכם מן הישוב הישן בירושלים
׳על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו׳. פסוק זה נאמר על חורבה, ואני קורא אותו בשבוע שבו קיבל ועד העיר, הוא ועד יהודי ירושלים, החלטות שאין לי מה להוסיף עליהן. הוא הביע את מחאתו ואת מרירותו על חילול הכותל המערבי בזריקת אבנים על המתפללים; הוא תבע מן הממשלה פקודה מיוחדת נגד חילול המקום ומינוי ועדה מיוחדת; הוא הורה למנות ועדה של עורכי דין שתאסוף חומר על זכויות היהודים במקומותיהם הקדושים ובכותל בפרט; ולבסוף החליט לבקש את שיתופם של הוועד הלאומי ושל הנהלת הציונים.
ואני מוסיף דבר אחד, והוא לענין הזה בלבד. באותם גליונות עצמם קראנו כי בהר הזיתים נגעו בקרקע של בית קברות, ונמסר כי בני סילוואן תלשו קברים יהודים, מהם של אשכנזים ומהם של ספרדים, כדי לפנות מקום לבנינם, והדבר בא לפני השופט מר לבנזון. הנה אנו דנים כל השבוע בפקודת בחירות ובמועצות של עיריה, ואני שואל שאלה פשוטה: כמה פקודות יש לנו על מקום של תפילה, וכמה על מקום של קבורה. אין אני מבקש להמעיט בחשיבותם של סדרים ציבוריים. אני מבקש שלא ייעשה הסדר הציבורי עיקר, ומה שהוא בא לשמור עליו טפל. למי שאין לו דרך פנויה אל הכותל ואל קברי אבותיו, לא יועילו לו שלוש רשימות ולא אחת.
ציר המחלוקת
שיטת הרשימות: יש האומרים שרשימה לכל עדה תבטיח לכל ציבור ייצוג משלו, ושבעיר כתל אביב אין בה הבדל כלל. המסתייגים משיבים שהיא קובעת תקדים למה שייקבע מחר בשאלת בית נבחרים לכל הארץ, ושמי שהסכים לה בשעה שהוא מעט לא יוכל לחלוק עליה בשעה שיהיה רב.
היציאה מן הבחירות: בעלי הבתים אומרים שמועצה שאחרים קובעים את דרך בחירתה ואת סדר עבודתה אינה מקום שראוי להיכנס אליו. ומנגד נשמעת הטענה שציבור שאינו מגיש רשימה אינו מוחה אלא מפנה את מקומו, ושבעיר שבה שלוש עדות מקום שהתפנה אינו נשאר ריק.
פקודת הפיצויים לפועל: יש המונים אותה בין ההישגים ואומרים שעד כה לא היה דבר. המסתייגים מראים על סעיפיה: שלושה ימים של אי כושר אינם נחשבים, וסכום הפיצוי במקרה מות נקבע בטווח שבין מאה ומאתים וחמישים לירות מצריות ולא לפי שכרו של הנפגע.
ועד העיר והכותל: יש הרואים בהחלטות השבוע את הדרך הנכונה, מאסיפת חומר משפטי ועד תביעת פקודה מן הממשלה. ויש השואלים מה שווה פקודה בלא שומר במקום, ומזכירים את מה שנמסר על הקברים בהר הזיתים באותו שבוע עצמו.
בקצרה
טיוטת פקודת הפיצויים לפועל שנפגע בעבודתו נתפרסמה בגליון עתון הממשלה מיום אחד בנובמבר, ובצדה הוגשה טיוטה שניה שתכליתה למנוע הפחדה בסכסוכי עבודה בין מעבידים ובין פועלים.
לפי הטיוטה נקבע סף של שלוש מאות וחמישים לירות מצריות לשנה, ומעליו אין הפקודה תופסת; וכן אין היא תופסת כשלא נתבטל הפועל ממלאכתו שלושה ימים. במקרה מות ישולם לתלויים סכום שבין מאה ומאתים וחמישים לירות.
בועידת הקהילות המאוחדות שישבה בלונדון נדחתה באחד בנובמבר ההצעה שתינתן לאשה זכות להצביע בבחירות אל ועד בית הכנסת, ונמסר כי ההתנגדות היתה חריפה.
ועד העיר של יהודי ירושלים תבע מן הממשלה פקודה מיוחדת נגד חילול הכותל המערבי, ומינה ועדת עורכי דין לאסוף חומר על זכויות היהודים במקומות הקדושים.
