שלושה שבועות נוסע בארץ אדם אחד, ובכל מקום שהוא בא אליו הוא מעמיד אותה שאלה עצמה: בכמה רשימות של בוחרים ייבחרו מועצות העיריות. ביום שישי נדפס נאומו במלואו, וקשה למצוא בעתוני השנה הזאת דברים חריפים מאלה שאמר אורח בריטי על פקודה של ממשלת בריטניה. האיש הוא הקולונל ג׳וסיה קלמנט ווג׳ווד, חבר בית הנבחרים ובעל אות השירות המצוין, והוא יוצא מן הארץ בעשרה בנובמבר.

ג׳וסיה קלמנט ווג׳ווד נולד בששה עשר במרס אלף שמונה מאות שבעים ושתים בברלסטון שבמחוז סטפורד שבאנגליה, והשם הזה מוכר שם בכל בית: הוא מצאצאיו של יוסיה ווג׳ווד, שעשה את החרסינה האנגלית לשם דבר. אמו היתה בתו של מהנדס, ואף מקצועו הראשון היה מקצוע של מהנדס ולא של עתונאי ולא של פרקליט.

למד בבית הספר קליפטון ואחר כך במכללת הצי המלכותית שבגריניץ׳, ובשנת אלף שמונה מאות תשעים וחמש נתמנה עוזר לבונה אניות בפורטסמות׳. משם עבר אל ניוקאסל אשר על הטיין ועמד בראש חדר השרטוט של בתי החרושת של ארמסטרונג. מי שמבקש להבין את אופן דיבורו של האיש, שהוא מעשי ומדויק ומונה דברים אחד אחד, ימצא את מקורו שם: בחדר שרטוט ולא באולם נאומים.

בתחילת המאה יצא אל מלחמת דרום אפריקה, ושלוש שנים פיקד על סוללת תותחים של מתנדבים; לאחר מכן ישב בטרנסוואל כשופט שלום בנפת ארמלו. השנים ההן, שבהן ישב פקיד אנגלי בין יושבים שנכבשו, הן לפי כל הנראה מדבריו ראשית עיונו בשאלה שעליה בא לדבר כאן: מה עושה שלטון זר לציבור שהוא מחזיק בו.

קבלת הפנים שערכה לו הנהלת הציונים בירושלים אספה למעלה ממאתים מנציגי הקהילה ומן המוסדות הלאומיים, ובלוח עבודתו כאן הרצאות ופגישות עם ההנהלה ועם המוסדות; בעשרה בנובמבר הוא עולה על האניה. מה שיישאר כאן אחריו אינו ברכה של מפלגה אל מפלגה, אלא שאלה שהניח על שולחנו של כל קורא: רשימה אחת של בוחרים או שלוש. ואת זאת לא יכריעו בלונדון.

ביום שני באה הנה הידיעה הקצרה: הרבי מבעלז מת, ונמסר שהיה בן שבעים ושתים. ביום שלישי בא הפרט: בהלוויה, שנמסר עליה מלמברג, נלוו אל המיטה המון חסידים, ובהם מאות רבנים מכל קצות פולין וכעשרת אלפים חסידים. בארץ הזאת, שבה מעטים חסידי בעלז, אין השם הזה אומר הרבה; בגליציה הוא שמה של עיירה אחת שכל מפת החסידות שבאותו חבל נמשכה אליה.

בעלז עיירה היא בגליציה, ובדורות שעברו לא היה בה אלא מה שיש בעיירה: שוק, בית מדרש, וכמה מאות נפש. את שמה עשה רבי שלום רוקח, שנקרא ׳שר שלום׳, שהיה בה רב ובנה בה בית כנסת גדול שעליו מספרים עד היום. ממנו ואילך נקראת החסידות כולה על שם המקום, ומי שאומר ׳בעלז׳ אינו מתכוון למקום בלבד.

אחריו עמד בנו רבי יהושע רוקח, ואחרי בנו עמד בן הבן, רבי ישכר דב רוקח, הוא הרב שמת בשבוע שעבר. בשנת אלף שמונה מאות תשעים וארבע, במות אביו, קיבל את מקומו, ומאז שלושים ושתים שנה עמד בראש הענין הזה. ולא ענין של תפילה לבדה היה: בגליציה נחשב בעיני ציבור גדול למנהיגו של הציבור הדתי כולו.

אביו הקים בגליציה את החברה הנקראת ׳מחזיקי הדת׳, והבן עמד בראשה. ומה היתה החברה הזאת? התארגנות של יהודים שומרי מצוות למען ענינם הציבורי, בימים שבהם נפתחו בגליציה בתי ספר חדשים, יצאו עתונים חדשים ועלו בה תנועות חדשות. כזאת היתה פוליטיקה יהודית דתית באירופה שלפני המלחמה הגדולה: לא מפלגה ולא ישיבה, אלא חברה שהחזיקה בשתיהן.

שני דברים נמצאים בידיעה קצרה אחת, ושניהם ראויים לתשומת לב. האחד, שבאירופה של אלף תשע מאות עשרים ושש עוד נאספים מאות רבנים ואלפי אנשים אל עיירה קטנה בגליציה ביום אחד. והשני, שאותה עיירה, המחזיקה מפה שלמה של חסידות, מונה בסך הכל כמה אלפי נפש. בין שתי העובדות האלה עומד כל ענינה של יהדות גליציה בשעה זו.

העיר שבה נפתח הפרלמנט התורכי ביום שלישי אינה קונסטנטינופול. היא אנגורה, עיר שבלב אנטוליה, שבעיני מי שראה את תורכיה לפני עשר שנים לא היתה אלא תחנת רכבת ומבצר עתיק. האיש שהעתיק אליה את מרכז השלטון עומד שלוש שנים בראש הרפובליקה, ומי שיושב כאן בארץ ישראל ראה אותו מקרוב יותר משהוא זוכר: לפני תשע שנים היה מפקד צבא בחזית שבדרום הארץ הזאת.

מוסטפא כמאל פשה נולד בשנת אלף שמונה מאות שמונים ואחת בסלוניקי, בעיר שהיתה אז תורכית ועתה היא יונית, ולמד בבתי הספר של הצבא: בבית הספר הצבאי שבמונסטיר ואחר כך במכללת המלחמה שבקונסטנטינופול. קצין של מפה ושל פקודה היה, ולא קצין של חצר.

בשנות אלף תשע מאות ואחת עשרה ושתים עשרה שירת בטריפוליטניה שבאפריקה, במלחמת תורכיה באיטליה, ואחריה במלחמות הבלקן. עד כאן אין בקורות חייו דבר היוצא מגדר קורותיו של קצין תורכי מוכשר בן דורו.

שמו יצא בגליפולי. בשנת אלף תשע מאות וחמש עשרה עמד בפיקוד באזור אנפארטה כנגד כוחות בריטניה וצרפת שירדו אל חצי האי, ובאותה מערכה נעשה שמו שם של גבורה בתורכיה כולה. ראוי להזכיר כי באותו חצי אי עצמו שירתו גם מתנדבים עברים, בצדם האחר של הקווים.

שלוש שנים אינן זמן ארוך, והאיש שבראש הרפובליקה בן ארבעים וחמש הוא, ומאחוריו עשרים שנות מלחמה: טריפוליטניה, הבלקן, גליפולי, חזית הדרום הזאת, ואחר כך מלחמה בתוך ארצו על צורת שלטונה. מקצתו של הדור שיושב כאן זוכר אותו כקצין שעבר בדרכי הארץ, ועתה הוא פותח בית נבחרים בעיר שהיתה תחנה. במזרח הקרוב אין זה דבר קטן.