ידיעות
וילנה: מאה צירים
בסוף ספטמבר נפתחה בווילנה ועידת הקהילות היהודיות של נפות הסביבה, ובה מאה צירים.
ועידת קהילות אינה קונגרס של מפלגה ואינה אספה של אגודה. הקהילה היא הגוף המחזיק בפולין את בית הכנסת, את בית העלמין, את השחיטה ואת קופת הצדקה, ולעתים גם את בית הספר; וועידה של קהילות מנפות אחדות היא הדרך היחידה שבה מדברות עיירות קטנות בקול אחד לפני הרשות.
מאה צירים אינם מספר קטן לנפות אחדות. וילנה היא מן העתיקות שבמרכזי התורה באירופה, ובה נאספו עתה מאה אנשים לדבר בעניניהן של קהילות ולא בעניניה של מפלגה אחת; ודי בעצם המעמד כדי לרשום אותו.
מאתיים אלף קוראים
כמאה עתונים יהודיים יוצאים היום באמריקה, ושנים מהם גדולים משאר כולם: ״פארווערטס״, שקוראיו מאתיים אלף, ו״מארגן זשורנאל״, שקוראיו קרובים למאה אלף.
ולהעמדת המספר על מקומו: בכל ארץ ישראל יושבים לפי המפקד האחרון כמאה ושמונה אלף יהודים. עתון יידי אחד היוצא בניו יורק מגיע אפוא אל קהל שהוא קרוב לכפלם של יהודי הארץ הזאת כולה, ובלשון שאינה לשון הארץ.
ואין המספר הזה עדות לכוח בלבד. עתון נקרא בלשון שקוראיו מדברים בה, ומאה עתונים בלשון אחת הם ציבור שיש לו חיים גמורים משלו, על ספרותו, על ויכוחיו ועל מחלוקותיו הפנימיות. ובשורה הזאת מונחת מקצתה של התשובה לשאלה מדוע אין העליה משם גדולה כמספר הקוראים.
״למה רמיתנו?״
ב״הארץ״ שהגיע אלינו היום נדפס מכתב גלוי אל יהודי הגולה, בחתימתו של ה׳ ש. טשרנוביץ, והוא בא להשיב על טענה אחת שנשמעה מפי מי שבאו הנה ונתאכזבו.
הכותב מזכיר לקוראיו שהקריאה לעלות לא נשתנתה מעולם: קראו את העליה הראשונה ואת השניה ואת השלישית, קראו את העליה הרביעית ויקראו את החמישית ואת הששית, וזה ארבעים וחמש שנים אין הקול פוסק. לא נרתעו לאחור בימי הפתקא האדומה ולא בשנות המשבר, אומר הוא, והראשונים שהשמיעו את הקריאה ידעו מראש שלא אל מכרות של זהב הם באים.
ואחר כך באה התוכחה, והיא החריפה שבדברים. אתם, אומר הכותב אל בני הגולה, פירשתם לעצמכם את קול המונה של הארץ הנבנית, את המנדט, את האוניברסיטה העברית שנפתחה ואת העליה המתגברת, כאילו יש כאן שכר מזומן; ובאתם הנה עם מושגיה של אירופה ועם דרישותיה, ועם רמת חיים שאינה מתאימה לתנאי החיים כאן.
ולעומת זה הוא מעמיד את מה שהיה: מושבות וכפרים מנותקים מן העולם, בלא חיבור דרכים, בלא מים ובלא אור, בלא צרכי תרבות, ואנשים שעקרו מלבם את הגעגועים לחיי עיר; וערים שנצטופפו בהן אנשים בעיר העתיקה או בשכונות רעועות, בטבריה ובצפת, תלויים בחסדיהם של נדיבים שבגולה. ומי מבני הגולה, הוא שואל, התיישב באלה כבארמונות.
מכתב כזה אינו ידיעה, והוא אחד הדברים החשובים שנדפסו כאן היום. שכן הוויכוח בין הארץ ובין הגולה אינו מתנהל עוד בשאלה אם לעלות, כי אם בשאלה מה הובטח ולמי; ובוויכוח כזה מפסיד תמיד מי שמדבר באחרונה.