מהונגריה נמסר כי הרוזן קלבלסברג, שר ההשכלה שם, הוציא שתי פקודות בענין ה״נומרוס קלאוזוס״, ושתיהן עוררו רוגז משני עברי המתרס בבת אחת.
ומהו ״נומרוס קלאוזוס״. בלשון בתי המדרש הגבוהים שבאירופה זהו מספר סגור: חוק הקובע כמה מבני עדה אחת יתקבלו אל האוניברסיטה, לא לפי כשרונם אלא לפי חלקם באוכלוסיה. משנתקבל חוק כזה, אין תלמיד יהודי נדחה מפני שנכשל; הוא נדחה מפני שהמנין נתמלא.
היהודים ראו בפקודה הראשונה מין מתן פרס למי שימיר את דתו, והאנטישמיים מצאו בשניה הקלה רבה ליהודים ופגיעה ב״נומרוס קלאוזוס״ עצמו. שני הצדדים כעסו, וכל אחד מהם על היפוכו של חברו.
ומשראה זאת בא השר אל באי כוח העתונות והתנצל לפניהם, ובהתנצלותו חזר על משפט אחד: ״היהדות היא דת ואינה גזע או לאום״, ומכאן, לדבריו, מובן מאליו שמי שמביא תעודה כי המיר את דתו אינו יהודי עוד. ועל הפקודה השניה אמר כי חשיבותה מן הצד המוסרי בלבד, ואין בה למעשה שום הקלה.
ואת המשפט האחרון שאמר ראוי לקרוא לאט: חוק ה״נומרוס קלאוזוס״ נשאר בתקפו, והשר נימק זאת בנימוקים פוליטיים וכלכליים. כלומר, אין הוא מגן על החוק בטענה של צדק אלא בטענה של חשבון, והוא אומר זאת לעתונות בגלוי.
ומכאן אפשר לראות את מצבו של היהודי ההונגרי בשנה הזאת. הפקודה שנועדה להקל עליו נתפסה בעיני בני עמו כפיתוי להמרה, ובעיני יריביו כוויתור מופרז; והחוק שעליו נסובו הדברים כולם עומד במקומו. מי שמסביר כך את מעשיו אינו מבטיח שינוי.
בית הכנסת שנמכר בניו יורק
בשכונה יהודית בניו יורק עומד בית הכנסת ״תלמוד תורה בית יהודה״, והוא נמכר לכמרים קתולים המבקשים להפכו לבית תפילה שלהם.
וההרפתקה שעברה עליו היא תולדות ההגירה כולה בזעיר אנפין. הוא נבנה לפני שלושים וחמש שנה, בשעה שזרם המהגרים מרוסיה ומפולין היה בעלייתו, והקמתו עלתה מאה ועשרה אלף דולר, סכום עצום בימים ההם. כעבור חמש עשרה שנה נשתנתה השכונה: מי שהתעשר יצא ממנה אל שכונות אחרות, ובמקומם באו מהגרים חדשים, שקנו את הבנין ושינו את שמו.
ומשם ואילך ירדה הדרך. האגודה שקעה בחובות והוכרחה למסור את הבנין לידי אנשים פרטיים; ומיד ליד עבר עד שהבעלים האחרונים מכרוהו לכמרים. רק עכשיו נתעוררו חברי בית הכנסת לייסד קרן שתפדה אותו מידי בעליו החדשים.
וזה הלקח שאין צריך להטיפו: בית הכנסת אינו עומד על אבניו אלא על האנשים היושבים סביבו. משיצאו היושבים ולא נשאר מי שיישא בהוצאותיו, נעשה הבנין נכס ככל הנכסים, ונכס נמכר. שלושים וחמש שנה עברו מן היסוד ועד המכירה, וכל דור מן הדורות שעברו בו היה בטוח שהוא עומד לעולם.
שליחים באים לבדוק את העולים
שלושה באי כוח הגיעו מרומניה אל הארץ: ה׳ נ. ברינג, העומד בראש ההסתדרות הציונית שם; ה׳ ג. בישוף, נשיא אגודת ״ידידי החלוצים״; וה׳ מ. רבינוביץ, מן המשרד הארצישראלי שבבוקרשט. שלושתם הוסמכו לחקור את מצבם של העולים מרומניה היושבים בארץ.
ומשלחת הבאה לחקור מצב אינה משלחת של כבוד. עולה שיצא מבוקרשט והגיע אל יפו נעשה, מאותה שעה, ענינם של אלה שנשארו שם: המשרד ששלח אותו, האגודה שאספה את כספי הנסיעה, והקרובים המבקשים לדעת אם היה כדאי. שלושה אנשים שהוסמכו לבדוק ולמסור דין וחשבון יקבעו במידה לא מעטה כמה יצאו בשנה הבאה.
ובאותו ענין עצמו מודיע המשרד הארצישראלי שבוורשה כי מאה עולים יצאו בחבורה אחת אל הארץ. חבורה אחת בת מאה אינה דבר שבכל יום: היא דורשת אישורי כניסה, מקום באניה ומקום קליטה בקצה הדרך, וכל השלושה צריכים להיפגש באותו שבוע עצמו.
עדים לשווארצבורד מארצות שונות
מפאריס נמסר כי הוועד להגנת שווארצבורד אומר להביא אל המשפט אנשים מנגועי הפרעות באוקראינה, הנמצאים עתה בארצות שונות, למען יעידו לטובתו.
וצעד כזה מסיט את המשפט ממקומו. אדם עומד לדין על מעשה שעשה, והמעשה נעשה בפאריס; ומשמביאים אל אולם בית המשפט אנשים שראו במו עיניהם מה נעשה בעיירות אוקראינה, נעשה הדיון דיון בשאלה אחרת. אין אנו אומרים אם טוב הדבר או רע; אנו מוסרים מה מבקשים לעשות.
ומן הצד המעשי אין זה דבר קל. עדים הפזורים בארצות שונות צריכים דרכונים, אשרות מעבר וכסף לדרך, וכל אלה נקבצים בידי ועד של מתנדבים. משיגיעו ידיעות על מי מהם נענה לקריאה, נמסור אותן.