דלג לתוכן העמוד
bookmark
יום שלישי · ד׳ בחשון תרפ״ז · 12 באוקטובר 1926
מוסף סוף השבוע · א׳ בחשון תרפ״ז · 9 באוקטובר 1926
המאמר המורחב במוסף סוף השבוע — לקריאה במוסף ←

מברלין לפקין בחמישה ימים

מן העולם

חמישה ימים במקום ששה שבועות

משלחת ״לופטהאנזה״, ששהתה למעלה משני חדשים בסין ובסיביר, שבה לברלין ומוסרת כי טיסה מברלין לפקין תארך חמישה ימים בלבד, לעומת ששה שבועות באניה.

המשלחת המיוחדת של חברת התעופה הגרמנית עסקה בכל אותם חדשים בבדיקות ובעריכת תכניות, ומסקנתה היא כי אפשר וכדאי לסדר שורה של קוי אויר בין אירופה המערבית ובין המזרח הרחוק. המספרים שהיא מוסרת הם אלה: חמישה ימים מברלין לפקין אם לא יטוסו בלילות, ושני ימים וחצי אם יטוסו גם בלילה; ואילו הנסיעה מגרמניה לסין נמשכת כיום ששה שבועות באניה, או ארבעה עשר יום ברכבת.

כדאי לעמוד רגע על ההפרש שבין חמישה ימים ובין יומיים וחצי, שכן אין האוירון טס מהר יותר בלילה. מה שנחסך אינו זמן של תעופה אלא זמן של עמידה. אוירון של ימינו עובר מאות אחדות של קילומטרים ויורד לקחת דלק, ומשעה שירד הוא ממתין לאור היום; קו ארוך אינו אלא שרשרת של קפיצות קצרות, ובכל חוליה שבה דרושים שדה, מחסן דלק, מכונאי וידיעה על מזג האויר. מי שמבקש לטוס גם בלילה חייב להאיר את השדות, להעמיד אורות לאורך הדרך ולהחליף צוותים בתחנות; וזה, ולא מהירות המנוע, הוא שמקצר את הדרך לחציה.

טיסות לילה אינן דבר חדש לחברה זו, ונמסר כי היא מקיימת אותן בקוים שבתוך גרמניה ואל מזרחה. מכאן ואילך השאלה היא שאלה של רשות ושל כסף: המשא ומתן נמשך, ובחורף תתכנס ועידה של באי כוח ״לופטהאנזה״ מצד אחד וממשלות מצד אחר כדי לדון בדבר. על כל פנים יש לשער, לפי הנמסר, כי סידורה של שורת קוים קבועה יצריך עוד כשנתים.

לפי אומדן המשלחת תעלה טיסה אחת מברלין לפקין עד כשמונת אלפים וחמש מאות מארק, וכדי לכסות את ההוצאה הזאת יהיה צריך להוסיף אגורות אחדות על כל מכתב רגיל. השיעור המדויק של התוספת הגיע אלינו משובש ואין אנו מוסרים אותו. ואולם הכיוון ברור: קו כזה נפתח תחילה בשביל הדואר ולא בשביל הנוסע, שכן מכתב שוקל מעט ומשלם הרבה, ואילו אדם שוקל הרבה ומשלם פעם אחת.

מרבץ מלחי אמוניה בקוויבק

נתגלה, לפי הידיעות, מרבץ חשוב של מלחי אמוניה במחוז גטינו שבקוויבק, כחמישים וחמישה מילין ממניוואקי; המרבץ הוא היחיד מסוגו בקנדה.

ומה הם מלחי אמוניה ומדוע נחשב גילוים. שדה אינו נותן יבול מן האדמה בלבד: הוא נותן אותו מן החנקן שבה. חנקן יש די והותר באויר שמעל לראשנו, וכל נשימה שאנו נושמים רובה חנקן; אלא שהצמח אינו יודע ליטול אותו משם. דרוש לו חנקן קשור, כלומר חנקן שנכרך בחומר אחר ונעשה מלח שהשורש יכול לשתותו. מלחי אמוניה הם אחד המלחים האלה, ומהם נעשה זבל לשדות; ומהם נעשים גם מקררים ומלחי הרחה.

עד לשנות המלחמה היה העולם תלוי כמעט כולו במלחת צ׳ילי, שהיא מרבץ טבעי בקצה השני של היבשת, ובאניות שהובילו אותה. מאז למדו בתי החרושת לקשור את חנקן האויר עצמו, בחום ובלחץ ובעזרת חומר מזרז, ברוח עבודתם של האבר ושל בוש; ומכאן שהמרבץ הטבעי אינו עוד המקור היחיד. ואולם מי שיש בידו מרבץ בתוך ארצו אינו תלוי לא באניה ולא בשער החליפין, וזהו עיקר הענין.

גודלו של המרבץ, טיבו ושמו של מי שגילה אותו לא נמסרו בידיעה שהגיעה אלינו.

מן הארץ

אגודת הרופאים והאולם שנסגר

באסיפת אגודת הרופאים העברים נתקבלה החלטה המביעה תמיהה על יחסו של ד״ר בלוסטון, מנהל הארגון הרפואי של הדסה, שאסר עתה על קיום אסיפות האגודה באולם הארגון. האסיפה האחרונה נערכה בבית החולים ״ביקור חולים״.

אגודה של בעלי מקצוע אינה נמדדת באולמה, ואף על פי כן האולם הוא ענין. אסיפת רופאים היא המקום שבו נידונים שכר הביקור, סדרי הקבלה בבתי החולים, חלוקת העבודה בין הרופא העצמאי ובין הרופא השכיר, ומה יעשה רופא שנקרא אל חולה שאין בידו לשלם. כל אלה נוגעים גם למוסד שבאולמו נערכת האסיפה, ומכאן התמיהה שהביעו הרופאים.

טעמו של האיסור לא נמסר, ואף לא נמסרה תשובתו של ד״ר בלוסטון. אנו מוסרים את ההחלטה כלשונה, ואם תבוא הבהרה נביא אותה במקום הזה.

פינת הצומח

החרוב, עץ שאינו ממהר

ציור של עץ חרוב עמוס חרובים
החרוב, עץ הלחם של ארץ ישראל

בימים האלה, כשהשדות עוד קשים והגשם הראשון אך התחיל לרכך אותם, עומד בשולי המשעול עץ אחד שאינו נותן סימן של עונה. עליו כהים ועבים כל השנה, צלו כבד, והוא מטיל על הקרקע עיגול של קרירות שאינו משתנה בחודש זה יותר משהשתנה באב. זהו החרוב, ומי שעובר על פניו בלא לעצור אינו יודע שהוא עובר על פני אחד האילנות הסבלניים שבארצנו.

ראשית סבלנותו בשורשיו. החרוב עולה במקום שאין מים בהישג יד: בין סלעי הרי יהודה, בטרשי הגליל ובשולי הוואדיות. שורשו הראשי יורד ישר ועמוק, מבקש את הלחות שנשארה בסדקי הסלע מן החורף שעבר, ושאר שורשיו מתפשטים לצדדים ואוחזים את העפר הדק שהגשם מבקש להוריד במדרון. לפיכך נוטעים אותו על גבי מדרגות של אבן: לא בשביל פריו בלבד, אלא בשביל שיחזיק את האדמה במקומה.

ושנית, במניין חדשיו. החרוב פורח בסוף הקיץ ובראשית הסתיו, בפרחים קטנים וירקרקים שריחם חזק ואינו נעים לכל אדם, ותרמיליו אינם מבשילים באותה שנה אלא בקיץ הבא. יוצא שהעץ נושא בעת ובעונה אחת את פרחי השנה הזאת ואת פרי השנה שעברה, וכמעט שנה שלמה עוברת בין הפרח ובין התרמיל השחום שנופל לארץ. ועוד דבר יש בו: אילנותיו חלוקים, אלה נושאי פרחי הזכר ואלה נושאי פרחי הנקבה, ומי שנטע חורשה כולה מעץ אחד ולא הניח בתוכה גם מן המין השני ימתין לתרמילים ולא יראה אותם.

התרמיל עצמו מאכל הוא. בשרו מתוק, ובו מאכילים בהמה וסוס בעונה שאין בה מרעה; הילדים אוכלים אותו כמות שהוא, ובכמה מקומות מרתיחים אותו ומוציאים ממנו מין דבש סמיך. ואולם הפלא שבו הוא דוקא בזרעים הקטנים והקשים שבתוכו. הזרעים האלה שווים זה לזה במשקלם במידה שאין כמותה בטבע, וימים רבים היו סוחרי אבנים טובות וזהב שוקלים בהם את סחורתם. מכאן בא שמה של המידה הקטנה שהצורף מונה בה עד היום, הקרט; ומי שמבקש דוגמה לכך שאמת המידה באה מן השדה ולא מן המעבדה, הרי לפניו דוגמה.

ומי שביקש לכתוב על החרוב לא הקדים אותנו בהרבה: חכמי הטבע שסקרו את צמחי הארץ בדורות שעברו מנו אותו בין עצי הבר של החוף וההר כאחד. ואולם דברו הידוע ביותר של העץ הזה אינו דבר של חכמת הצומח אלא דבר של חשבון: מסופר בתלמוד על חוני המעגל שראה אדם נוטע חרוב, ושאל אותו לכמה שנים הוא טוען פרי, ונאמר לו שבעים שנה; ושאל, וכי בטוח אתה שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו, והשיב הלה שכשם שמצא עולם נטוע כך הוא נוטע לבניו. אדם שנוטע חרוב אינו נוטע לעצמו, וזה כל ענינו של העץ הזה.

מקורות לידיעה