ועידת הרוקחים נפתחה בירושלים

חבר המרכז מר אופלטקה פתח את הועידה השנתית של רוקחי הארץ בירושלים, וקידם בברכה את הרופאים ואת באי כח האקדמיה הרפואית שכיבדו אותה בנוכחותם.

הרוקח מר ע. קוזוינר הרצה כשעה על ׳מלחמת הקיום בחיי הרוקח׳. הוא הבליט את יסוד האנוכיות, שהוא לדבריו הבסיס במלחמת הקיום, והראה כיצד מתוך האנוכיות עצמה באה החברה לידי שיתוף ולידי עזרה הדדית לטובת הכלל.

מכאן הקיש על חיי הרוקחים: אף שמבחינה כלכלית מתחרים הם זה בזה, לטובת ענייניהם המשותפים יכולים הם וצריכים לבוא לידי ארגון שירומם את קרן המקצוע בעיני הסביבה וישיב לבעליו את אמון הצבור ואת כבודו.

הרוקח מר סיני פלומון דיבר על שאלות חיוניות של המקצוע: התעריף, שאלת עוזרי הרוקח והשירות. תעריף הוא המחיר שמותר לגבות בעד תרופה, ושאלת העוזרים היא שאלת מי רשאי לעמוד מאחורי השולחן ולערוך את הרקיחה בבית מרקחת. מה כלול בשאלת השירות לא נמסר בפירוט.

בשעה מאוחרת ננעלה הישיבה. למחרת נמשכה הועידה ונתעוררו בה ויכוחים על כל שאלות המקצוע, ופרטי הישיבה השניה טרם נמסרו.

הרוקח הבקטריולוג ד״ר הורביץ הרצה שעה תמימה על תולדות המיקרוביולוגיה, והעביר לפני שומעיו את התפתחותו של המקצוע מראשיתו ועד ימינו.

לפי דבריו החלה הדרך בהתחלות בלתי משוכללות במחצית המאה השמונה עשרה, ונמשכה עד התגליות הגדולות של ימי המלחמה העולמית ואחריה. ההרצאה היתה מקיפה ומלאת עניין.

ומה עושה חוקר החיידקים במעבדתו. תחילה הוא נוטל טיפה, מותח אותה על זכוכית וצובע אותה, שכן היצור הזעיר שקוף הוא ואינו נראה בעדשה עד שנצבע. אחר כך הוא זורע ממנה מעט על משטח של מזון קרוש, וכל נקודה שעלתה עליו לאחר יום או יומיים באה מגוף אחד בלבד. רק אז יש בידו דבר נקי, ולא תערובת.

ברוח עבודתם של פסטר ושל קוך נוספה על הראייה גם ההוכחה: אין די בכך שהחוקר רואה יצור בדמו של חולה, אלא עליו להעביר את המושבה הנקיה אל בעל חיים בריא ולמצוא בו שוב את אותו היצור עצמו. זהו ההבדל שבין לראות ובין להוכיח, והוא שהפך את חקר החיידקים ממקצוע של סקרנות למקצוע של רפואה.

יש לדמיין כי בעוד שנים אחדות תהיה כל עיר בארצנו צריכה למעבדה קטנה משלה, שתבדוק את מימיה ואת חלבה, כדרך שהיא צריכה לבית מרקחת.

נמסר כי האיטלקים הקימו מיתקני רדיו בחלקים שונים של תימן, ושלחו שלושה רופאים לנהל את בית החולים שבצנעא.

שני הדברים אחד הם. בארץ שהמרחק בין עריה נמדד בימי רכיבה עושה תחנת אלחוט אחת מה שאין עושה דרך סלולה: היא מעבירה ידיעה בלי שיעבור אדם. ומי שמקים בה גם בית חולים קושר את הידיעה אל מי שיודע מה לעשות בה.

מה שלא נמסר הוא באיזו זכות ובאיזה הסכם נעשים הדברים. תחנת אלחוט אינה כלי של רפואה ושל מסחר בלבד, והמקים אותה בארץ נכריה יודע זאת.