הרצאה על איסור המשקאות

מר ג׳ונסון, המכונה ׳פוסי-פוט׳, נשא אמש אחר הצהרים הרצאה לפני אולם מלא באולם הועידות של הימק״א.

הנואם סקר בפשטות ובשקט את בעיית ׳איסור המשקאות באמריקה׳, ומנקודת מבטם של התומכים בו בלבד.

שתיים מטענותיו ראויות שיחזרו עליהן. הראשונה: אין חוק האוסר על אדם לשתות אלכוהול, כשם שאין חוק האוסר עליו לאכול בשר נפסד; החירות האישית אינה נפגעת, אלא שנאסר על חברות למכור סחורות שנמצאו מזיקות לחברה. ההבחנה הזאת עיקר היא בכל הענין, שכן האיסור אינו מוטל על השותה אלא על המוכר.

והשניה: הסובלים מרעת השתיה אינם השותים עצמם, כי הם שיכורים ואינם חשים בכאב, אלא הנשים והילדים הנאלצים לחיות בעוני ובמחסור. מי שיש לו לב בקרבו, אמר, לא יתיר לעצמו לתמוך בהמשך מכירת המשקאות כדי להשביע את קיבתו שלו.

מה שלא נשמע באולם היה הצד השני. הרצאה שכולה מנקודת מבטם של התומכים באיסור היא הרצאה ואינה ויכוח, והמרצה עצמו לא הציג אותה אחרת. כמה מן הנוכחים באו לשמוע דין וחשבון מארץ רחוקה, וכזה אכן נמסר להם.

״הישוב העברי הולך ומתמעט: מעשרת אלפים נפש שהיו בצפת לפני המלחמה ישנם כעת פחות משלושת אלפים, ועוד יד המחסור נטויה.״

בחודש תשרי ביקרה בעיר, לפי הזמנת חברי ועד העדה הספרדית, משלחת התאחדות הספרדים העולמית בנשיאותו של מר יוסף מיוחס. לכבודה נקראה אספה של רבני העדה ונכבדיה בבית המדרש.

מר מיוחס הרצה על מטרות ההתאחדות ועל חובתה של העדה הספרדית להשתתף בבנין הארץ ובתחיית העם, ועורר את בני העדה להרים ראש ולהתחבר אל ההתאחדות העולמית. מר אלישר מסר דין וחשבון קצר על פעולות המשרד, והחשובות שבהן: יסוד בנק אשראי, סדור העולים המזרחים המוכשרים לעבודה חקלאית, והשפעה על שיפור החינוך והתרבות.

לאחר ההרצאות נשמעה אנקת המקום על מצבם החמרי הירוד של בני העיר, המאלץ רבים מן הנוער, ולפעמים גם משפחות שלמות, להגר מן הארץ ולחפש עבודה בארץ נכריה. ועל כל שעל, נאמר שם, נפגשים ברחובות העיר חורבה ועיי מפולת, ואין גואל ואין אמצעים ודרך להקימן.

הוחלט ליסד סניף בצפת, ונבחרה ועדה מן החברים: הרבנים ר׳ אהרן בן שמעון, ר׳ יוסף כהן ור׳ דוד אררעי, ומר ענתבי ומר מאמאן. מר ענתבי נעל את האספה בהבעת תודה למשלחת ובאיחולי הצלחה.

בנק אשראי הוא הדבר המעשי היחיד שנזכר באותה אספה, והוא גם הקשה שבהם. אשראי ניתן כנגד ערובה, ובעיר שרבים מבתיה חורבות אין הערובה מצויה בקרקע. ממה יבוא אפוא הכסף ובידי מי יופקד, לא נמסר.

מועצת פועלי טבריה מוסרת דין וחשבון על העבודות שבעיר ובסביבתה.

בבנין אחד נגמרה הקומה הראשונה ומתחילים בשניה, ועסוקים בו כארבעים וחמישה איש. במרחק כקילומטר מן העיר נמסרה עבודה אחרת לידי ׳סולל בונה׳, והעסיקה כשבעים איש; נמסר כי עתה הצטמצמה ומספר העוסקים בה קטן, ומתנהל משא ומתן עם מחלקת העבודות הצבוריות על הלוואה שתאפשר להמשיך בכביש. ובבנין שלישי, לפי הנמסר, מתקבלים הפועלים על ידי לשכת העבודה, והעבודה עתידה להימשך חדשים אחדים.

מספרים כאלה נראים קטנים למי שקורא אותם בעיר גדולה. בטבריה הם עיקר: שבעים איש בעבודה אחת הם שבעים משפחות, וכשיורד המספר אין זה ענין של קצב בנייה אלא של פת לחם.

עוד נמסר כי התארגנה בעיר אגודת צבעים וכי עומדים לארגן גם את החשמלאים, וכי חלק מן הפועלים נשלחו בזמן האחרון לעבודות מחוץ לעיר.