מן הארץ
שלושים אזניים בבת אחת
בביתן המכונות שבתערוכת תל אביב הותקן מקלט ראדיו בידי בית הספר לראדיו ולאלקטרוטכניקה שעל יד חברת העובדים, ושני ימים רצופים שמע בו קהל גדול מנגינות והרצאות מגרמניה ומאנגליה.
מקלט ראדיו נראה פשוט יותר משהוא. חוט מתוח על הגג קולט את הגלים העוברים באויר, והם חלשים עד כדי כך שאין בהם בעצמם אלא רעד קל; השפופרת שבמקלט מוציאה מן הרעד הזה את הקול שנטמן בו, ושפופרת שניה מגבירה אותו עד שאפשר לשמעו. כל מה שנוסף מכאן ואילך אינו אלא ענין של חלוקה: כמה אזניים יקבלו את אותו קול עצמו.
ובביתן חילקו אותו בשתי דרכים. יש שם מגביר קול אחד, המשמיע לכל העומדים סביבו, ומלבדו כשלושים מקלטים טלפוניים, ושלושים איש יכולים לשמוע בבת אחת. ההפרש בין השנים אינו של כמות בלבד: המגביר ממלא אולם ומטשטש, והאזנית מצמידה את הקול אל אוזן אחת ומוסרת גם את החלש שבו. מי שביקש לשמוע הרצאה, ולא רק מנגינה, עמד בתור אל האזנית.
את המתקן העמיד בית הספר לראדיו ולאלקטרוטכניקה, בהנהלתו של המהנדס לוי דובקין. ואין זה מוסד של תערוכה בלבד: ׳דבר׳ מציין היום בראש עמודו כי ידיעות הראדיו שלו מגיעות אליו מאותו בית ספר עצמו. משמע שמה שעומד שם בביתן כמוצג הוא כלי עבודה של עתון, וכי מה שקורא הקורא בעמוד הראשון עבר קודם לכן באותו חוט שעל הגג.
ויש לדמיין כי בעוד שנים אחדות לא יהיה צורך לעמוד בתור בביתן, ובתים אחדים בעיר יעמידו לעצמם מקלט משלהם. אנו מוסרים זאת כמחשבה ולא כידיעה; מה שידוע לנו הוא שלושים אזניות בביתן אחד, ושני ימים של קהל.
שלושה מקרי דבר, והסגר בנמל
ברגע האחרון מוסר לנו סופרנו מחיפה כי בימים האחרונים אירעו בבירות שלושה מקרי דבר, וכי האניה הצרפתית ׳פרובידנס׳, שבאה משם, נמצאת בשל כך בהסגר בנמל חיפה. נמסר כי מחכים שם להכרזת השלטונות על הסגר לכל האניות הבאות מבירות.
והסגר מה הוא. אין הוא ריפוי ואין הוא עונש, אלא חשבון של זמן. מחלה אינה נראית ביום שנדבקים בה; עוברים עליה ימים אחדים עד שהיא מתגלה, ואותם ימים הוא האדם נושא אותה ואינו יודע. ההסגר אינו אלא החזקת הבאים במקום אחד עד שיעברו הימים האלה: אם לא פרץ דבר, יורדים אל החוף; ואם פרץ, פרץ במקום סגור ולא בעיר.
ומפני מה דוקא אניה. הדבר אינו עובר בדרך כלל מפה אל פה אלא מן החולדה אל האדם, ולדברי חכמי הרפואה הפרעוש הוא המוליך; ומחסן של אניה הוא בית מלא חולדות הנוסע ממקום למקום בחשבון של ימים מעטים. לפיכך אין רופא הנמל בודק את הנוסעים בלבד, אלא את המחסן ואת חבלי העגינה, שבהם עולה החולדה אל החוף.
ובעיר נמל נמדד הדבר גם במחיר. כל יום של הסגר הוא יום שבו עומדת אניה טעונה ואינה פורקת, והסוחר משלם עליו. הננו מוסרים את הידיעה כפי שבאה אלינו, בלי מספר חולים ובלי שמות, ומוסיפים עליה רק את ההסבר. בירות רחוקה מחיפה פחות מיממה של הפלגה, וזו כל הסיבה שידיעה משם נעשית כאן ענין של נמל.
מן העולם
שמונים וחמש קומות בדטרויט
נמסר כי ניו יורק לא תוכל עוד להתפאר שבקרבה עומד הבנין הגבוה שבעולם, ושהרשות הזאת נוטלת לעצמה דטרויט, עירו של פורד. הבנין הנבנה שם עתה יכיל בקרבו שמונים וחמש קומות. הנוסח שבידינו נוקב גם בגובה, אך הוא משובש ואיננו מוסרים אותו.
ועל תולדות הדבר ראוי להוסיף מלה, והיא באה באותה ידיעה עצמה. בסוף המאה שעברה נחשב גם בניו יורק בנין בן עשר קומות למגרד שחקים, והיו שאמרו על בנינים קטנים מאלה שאין הם עתידים להתקיים יותר ממגדל בבל. האנשים ההם טעו בחשבונם, ולא מפני שהיו פחדנים אלא מפני שחשבו בחמרים שהיו בידיהם.
שכן מה שהשתנה אינו הגובה אלא מי נושא אותו. בבנין של אבן נושא הקיר את עצמו ואת כל אשר עליו, וככל שמוסיפים קומה מעבים אותו למטה, עד שהקומות התחתונות נעשות מחסן של קיר. בבנין של ימינו עומד שלד של עמודי ברזל, והוא הנושא; הקיר אינו אלא סוגר, וכל הקומות שוות בעוביין. ובעל הבנין נעזר בדבר שני: המעלית, שבלעדיה אין הקומה השמונים שווה כלום, ובכוחה היא שווה כמו הראשונה, ולעתים יותר.
ואויבו האמתי של הבונה הגבוה אינו המשקל אלא הרוח. משקל יורד ישר אל היסוד ויודעים לחשבו; הרוח דוחפת מן הצד ומנסה להטות את כל השלד כאחד, ולפיכך משלבים בין העמודים אלכסונים וקשרים, שאינם נושאים דבר ואינם מרשים לו לזוז. זהו כל ההפרש שבין עשר קומות ובין שמונים וחמש.
פינת השדה
המסיק ובית הבד
בשעה זו של השנה, כשהאויר כבר החליף את טעמו והגשם עדיין מהסס, נשמע בין הזיתים קול שאינו נשמע בשום עונה אחרת: קול מקל החובט בענף, ואחריו קול הפרי הנופל על היריעה הפרושה למטה. אין בו מן ההדר שבבציר ואין בו מן החגיגיות שבקציר, ובכל זאת אין בארץ הזאת עבודה שהיא עתיקה ממנו.
והזית אינו עץ שממהרים אצלו. שתיל אינו נותן פרי של ממש אלא כעבור שנים רבות, ומשעה שנתן הוא ממשיך ונותן דורות שלמים; יש בארץ עצים שאיש אינו יודע מי נטעם. ועוד דבר יש בו, וכל נוטע יודעו: אין הוא נותן שוה בשוה בכל שנה. שנה אחת ענפיו כבדים ושנה שאחריה כחושים, והעץ עצמו הוא הקובע זאת, שכן השנה השמנה מכלה את מה שאגר. מי שמודד את הפרדס שלו בשנה אחת אינו יודע דבר על פרדסו.
ומן העץ אל בית הבד. הזית כמות שהוא אינו נאכל, מר הוא, וכל מה שאנו מבקשים ממנו כלוא בתוך בשר הפרי ואינו יוצא אלא בכוח. תחילה נכתשים הזיתים כולם, בשר וגלעין כאחד, באבן כבדה המתגלגלת בתוך אגן, עד שהם נעשים עיסה שחורה. אחר כך נותנים את העיסה בסלים שטוחים, מניחים סל על סל, וכובשים אותם, בקורה ארוכה או בבורג, עד שהנוזל יוצא מבין הדפנות ויורד אל הבור.
והנוזל היוצא אינו שמן. הוא תערובת של שמן ושל מי הזיתים, ומכאן ואילך עושה את המלאכה דבר אחד בלבד, ההפרש שבמשקל: השמן קל מן המים, ומשעומד הכלי במנוחה הוא עולה ומתייצב למעלה, והמים השחורים שוקעים תחתיו ומוצאים מלמטה. את הכבישה הראשונה, הנעשית בלא מים חמים, מחשיבים למובחרת שבכולן; אחריה מוסיפים מים חמים וכובשים שנית ושלישית, והשמן הולך ופוחת בטעמו ככל שמרבים לסחוט.
ולפיכך אין המסיק עבודה שאפשר להתמהמה בה. זיתים שנקטפו ונערמו בשק מתחממים בתוך ימים מעטים ומתחילים לתסוס, ומה שנעשה בהם אז אינו נתקן עוד בבית הבד; טעם השמן יוצא חד וחריף, ומחירו יורד. מכאן שבתי הבד עובדים בעונה הזאת בלילות כבימים, ותור העגלות העומדות בפתח הוא שעון של ממש: מי שהגיע שלישי, שמנו טוב משל הרביעי.
ואף מה שנשאר אינו נזרק. הגפת, היא שיירי העיסה לאחר הכבישה, נמכרת לחמרי הסקה ולמאפיות, ובבתי הסבון שבשכם עושים מן השמן הפחות את הסבון שכל הארץ מכבסת בו. עץ שאינו ממהר, פרי שאינו נאכל ונוזל שאינו יוצא אלא בכוח, וסופם שהם ממלאים את הפמוט, את הקדרה ואת גיגית הכביסה.
