מוסקבה מבטלת זכות בחירה

ביום ב׳ נפתח בקובנה קונגרס לתרבות העברית. מטרתו, לפי הנמסר, להגן על התרבות העברית בליטא מפני תעמולה הבאה מצד השמאל.

הידיעה קצרה, ואין בה מנין הצירים ולא סדר היום. אנו מוסרים אותה כפי שבאה, ומציינים מה שעומד מאחוריה בלי שנאמר בה במפורש: קובנה היא מקום מושבה של ממשלת ליטא בימים אלה, ובמדינה הזאת יושבת עדה יהודית גדולה שיש בה רשת בתי ספר עבריים, ולצדה תנועה הרואה את עתידה של העדה בלשון היהודית המדוברת.

ומכאן שהמלה ׳הגנה׳ שבידיעה איננה מלה של מלחמה אלא של בית ספר. קונגרס כזה עוסק בתכניות לימוד, במורים, בספרים ובכסף; ומי שמנצח בו אינו מנצח בהצבעה אלא בכיתות שיימצאו לו בשנה הבאה.

ולקורא בארץ הזאת יש בכך ענין ישיר. הילד הלומד עברית שם הוא הוא שיקרא עברית כשיעלה הנה, אם יעלה; וכל ויכוח על לשון הלימוד בגולה הוא גם ויכוח על מי יבוא הנה מוכן ומי יבוא ויתחיל מבראשית.

בכתב העת החדשי של ׳אמיגדירקט׳ מפרסם האקונומיסט ה׳ יעקב לשצ׳ינסקי חשבון מפורט של ההגירה היהודית בארבעים ושתים השנים שבין 1881 ובין 1923. הפירוט המלא בלוח שבצד.

ומן הלוח עולה דבר אחד שאינו זקוק לפירוש: יעד אחד קיבל ארבעה מכל חמישה מן היוצאים, וכל שאר העולם קיבל את החמישית הנותרת. כזאת היא הגירה ההולכת אל מקום אחד, ולא הגירה המתפזרת.

ומכל העמים האירופיים, כך הוא קובע, מצטיינים היהודים בהגירתם. אם מחשבים לפי מאה מן האוכלוסין בראשית שנות העשרים, יוצא כי הנודדים לאמריקה היו 20.6 למאה מן העם היהודי כולו, והוא גבוה בהרבה משיעוריהם של הפולנים, הליטאים, הגרמנים והצרפתים. את שיעוריהם של אלה אין אנו נוקבים, שכן באו אלינו בנוסח בלתי קריא.

ועיקר החידוש שבחשבון אינו בעבר כי אם בשנים האחרונות, שבהן נשתנה הכיוון: מקומה של אמריקה הצפונית הולך ומתמעט, ואמריקה הדרומית הולכת ותופסת אותו, וארגנטינה בראשה. הלוח השני שבצד מעמיד את מספרי שנת 1925 זה מול זה, ואפשר לראות בהם עד כמה נתקצר המרחק. מספר העולים לארץ ישראל באותה שנה נקטע בנוסח שהגיע אלינו, ואין אנו משלימים אותו מדעתנו.

מהאליפאקס נמסר על מאה עשרים ושמונה מהגרים בני סיציליה שהתגנבו אל קנדה באניה, ונשלחו משם חזרה לאיטליה באניה אחרת.

ולפי הנמסר עלו בתוהו כל מאמציהם של האיטלקים אמידי ניו יורק להשיג למהגרים האלה רשות להישאר. שמותיהן של שתי האניות באו אלינו משובשים ואין אנו נוקבים בהם.

ואין זו ידיעה יהודית, ואף על פי כן מקומה במדור זה. החשבון שהביא ה׳ לשצ׳ינסקי מודד את מי שנכנס, והידיעה הזאת מודדת את מי שלא הצליח להיכנס. מאה עשרים ושמונה איש שעלו על אניה, ירדו ממנה, נתפסו והועלו על אניה אחרת הם כל מה שאפשר לומר על שער שנסגר, ואין צורך להוסיף עליהם מלה.

ומי שישאל מה בין זה ובין קוראינו ימצא את התשובה בלוחות שבצד. השערים שהיו פתוחים בשנת 1881 אינם הפתוחים היום, ומי שמבקש עתה לצאת ממקומו מוצא פחות ארצות ויותר טפסים. זהו הרקע שעליו נמדדת בשנים האלה כל שאלה של הגירה, ובכללה זו שלנו.