׳הארץ׳ מקדיש את מאמרו הראשי של היום, ׳על חומה שנשברה׳, למשבר האחדות בישוב, ופותח בקביעה שאין להתעלם ממנה: בשנים האחרונות הוכתה החומה הלאומית מכה אחר מכה מבפנים, בידי הכוחות הנלחמים זה בזה בתוך הציבור.
ומיד נאמר מה אנו מוסרים כאן. זהו מאמר דעה של עתון ולא ידיעה; אנו מביאים את טענותיו מפני שהוא הטקסט המדיני החריף שבעתוני הבוקר, ולא מפני שאנו נוטלים אותן על עצמנו.
העתון מעמיד לפני הקורא מספר אחד: מאה וחמישים אלף היהודים היושבים כאן אינם אלא אבן קטנה אחת ביסודו של הבנין, ואף האבן הקטנה הזאת עלולה להתפורר אם לא תישמר מכל משמר. עד כאן הרקע; מכאן ואילך באה ההאשמה.
ולפי המאמר הופר כלל שהיה מוסכם על הכל, והוא האיסור ההדדי שלא להגיש את טענות הפנים לפני הממשלה המנדטורית. עתה, כך נכתב שם, יש הדורשים מאת הממשלה שתפקיד שומרים ומפקחים ומבקרים על מוסדות תל אביב, ויש התובעים אף להעביר את המוסדות עצמם אל משרדי הממשלה ולעשותם ענין של פקידות.
ומכאן המשפט שהוא לבו של המאמר: ׳לא תהיה לממשלה אמון בנו אם אין לנו אמון בעצמנו׳. הטענה אינה טענה של נימוס כי אם של חשבון. ממשלה שהנתונים למרותה מבקשים ממנה לפקח עליהם איננה נדרשת עוד לשאול אם מותר לה, שכן הרשות ניתנה לה מידיהם.
ועל מי מטיל העתון את האשם. אין הוא מחלק אותו שווה בשווה: לדבריו דוקא אותם החוגים העומדים לכאורה על הבסיס הלאומי הטהור חטאו בזה יותר מאלה המדברים לעתים על ההתפלגות המעמדית, והצעד הראשון בענין זה ניתן מתל אביב. הננו מציינים שזו טענתו שלו, וכי מן הצד האחר לא באה עדיין תשובה בכתב.
ומסקנתו אחת ואיננה משתמעת לשתי פנים: אין טעם לדבר על לקויים חלקיים ועל תיקונים חלקיים, וצריך לדבר על תיקון אחד יסודי, להקים שוב את החומה הלאומית שנשברה. ולהבריא את העיר אפשר, לדעתו, רק במאמצים משותפים, שכן לא השמאל לבדו ולא הימין לבדו מוכשר לתקן את המעוות; ועניני תל אביב צריכים להישאר לתל אביב עצמה.
בית העם, ולמי הוא שייך
ועד הסניף של מפלגת פועלי ציון פרסם היום הכחשה למכתבו של הד״ר בלובשטיין מן הרביעי באוקטובר, בענין הרצאתו של ה׳ אברמוביץ בבית העם.
טענת הועד קצרה וחדה: בית העם נמסר למפלגה על אחריותה; ומאימתי, הוא שואל, אין הבית נמסר להרצאות מפלגתיות. ומיד באה הנקודה שהיא עיקר הויכוח: מפלגות הימין משתמשות בו מזמן קיומו ביד רחבה, ואין פוצה פה.
והד״ר בלובשטיין השיב באותו עמוד עצמו. לפני שבועיים, הוא כותב, הואשם המוסד בסיוע ל׳הרס מפלגתי׳ שמאלי, ועתה הוא מואשם בהיותו כלי שרת בידי הימין; והוא מזכיר כי זו ׳אוניברסיטה עממית בהתהוותה ובמה ציבורית חפשית לכל ההסתדרויות במסגרת הלאומית העברית, על אחריותן׳.
ומי שקרא את מאמרו הראשי של ׳הארץ׳ שלמעלה ימצא כאן את אותה טענה עצמה, אלא שהפעם אין היא מופשטת. אולם אחד בעיר, שתי מפלגות התובעות אותו, וכל אחת מהן מוכיחה שהשניה מקבלת יותר ממנה. זהו הריב שהמאמר מדבר בו, והוא נראה כאן בגובה של אולם ולא בגובה של חומה.
׳דאר היום׳ נגד סעיף שמונה
׳דאר היום׳ מקדיש אף הוא את מאמרו הראשי לחוקת הבחירות לעיריות שפורסמה, מברך על עצם הדבר, ׳עיריות נבחרות, הלא לאלה התפללנו׳, ומזהיר מיד כי הבחירות הן מכשיר דו-פיפיות.
עיקר הסתייגותו מסעיף שמונה, הקובע כי הנציב העליון יחליט על מספר חברי העיריה לכל עדה בהתאם למספר בוחריה ולא בהתאם למספר תושביה. ומשם הוא עובר אל הגיל: הגיל שנקבע לבוחר הוא עשרים וחמש שנה, ולדבריו יפחית זה את מספר הבוחרים היהודים באלפים רבים בערים כירושלם, חיפה וטבריה, שחלק הגון מיושביהן צעירים, פועלים ופקידים. בתל אביב, הוא מזכיר, כבר הסכימה הממשלה לגיל נמוך יותר, ועל כן יש לדרוש עשרים ואחת בכל הארץ.
עוד הוא דורש להפחית את סף המס, קובל על כך שאין מתירים לבלתי-אזרחים להצביע בעוד שבתל אביב, במושבות ובעשרות המועצות המקומיות של הכפרים הערביים הדבר מותר, ומוצא כי מספר חברי המועצה העירונית שנקבע קטן מדי. את המספר עצמו אין אנו נוקבים, שכן הגיע אלינו בנוסח בלתי קריא.
ובענין זכות הבחירה לנשים כותב העתון כי בזאת יהיה ׳מן הצועקים ואינם נענים׳, ושאין להעלות על הדעת כי הממשלה תיתן אותה; ואף על פי כן יש להדגיש את הענין במשא ומתן. ולבסוף הוא מזכיר לקוראיו שפרסום בעתון הרשמי אינו סופו של דבר: היו כבר מקרים שהצעת חוק קיבלה תוקף רק לאחר חדשים רבים ושינויים רבים, בהשפעת הציבור.
יחסיות אצל פועלי הדפוס
באספת אגודת פועלי הדפוס, שנערכה אמש, הוחלט לערוך בחירות יחסיות למועצת האגודה; חלק מן המשתתפים הודיעו שאינם נוטלים חלק בהצבעה, ויצאו מן האולם לפני סיומה.
בא כוח המועצה הודיע באספה כי המועצה מתנגדת לשנות את הסדר הנהוג בבחירות לאגודות המקצועיות עד לועידה הכללית. משמע, ההחלטה שנתקבלה שם עומדת כנגד עמדתו של הגוף שמעליה, ואין זו מחלוקת על סעיף בתקנון.
ומהי בחירה יחסית. באגודה מקצועית נהוג לרוב שהרשימה שזכתה ברוב נוטלת את המועצה כולה; ובבחירה יחסית מקבלת כל רשימה מקומות לפי מנין קולותיה, והמיעוט יושב במועצה ואינו נשאר מחוצה לה. זהו כל הויכוח, והוא איננו ויכוח על דפוס.
ויציאה מן האולם לפני ההצבעה היא לשון בפני עצמה. היוצא אינו מצביע נגד; הוא מודיע שאינו מכיר בהצבעה עצמה. כמה היו היוצאים לא נמסר לנו, וזהו בדיוק המספר שהיה נחוץ כאן כדי לדעת מה משקלה של ההחלטה.
מי יושב בפקידות הממשלה
׳הארץ׳ מביא היום דיון בייצוגם של היהודים בפקידות הממשלתית בארץ ישראל, וקובע כי הוא מצומצם ביחס לחלקם באוכלוסיה.
לפי הנמסר שם יש מחלקות ממשלתיות רבות שכמעט אין בהן נציגות יהודית כלל, ובחיל הספר סובלים החיילים היהודים מאפליה. מספרים לא נמסרו בנוסח ברור, ואין אנו נוקבים בהם.
ולשאלה הזאת אין תשובה אחת. משרה בשירות הממשלה נפתחת בידיעת הלשון האנגלית ובבחינה, ומי שלא למד בבית ספר שבו לימדו אנגלית אינו מגיע אליה כלל; ומן הצד האחר, מחלקה שאין בה איש מן העדה אינה שומעת את טענותיה אלא מבחוץ. שני הדברים מזינים זה את זה, והידיעה שלפנינו מונה את התוצאה ולא את סיבתה.
ואין אנו מוסיפים כאן דבר משלנו. הטענה נטענה בעתון, בלשון כללית ובלי מספרים; משיפורסמו נתוני הפקידות עצמם, יהיה אפשר לבדקה ולומר בה דבר ברור.