פסנתרנית שבאה מלונדון, והעברית שגורה בפיה, ניגנה לפני סופרים ואמנים בירושלים; בדעתה להשתקע בארץ.
שני ערבים של ירושלים עומדים היום זה לצד זה בעמודי העתונים: אחד של פסנתר ואחד של במה. ומעבר לים שני ויכוחים, אחד על פסל ואחד על תיאטרון קטן שבסמטה.
מן הארץ
הקונצרט במסיבת האמנים
במסיבה של אמנים, סופרים ומורים בירושלים ניגנה הגברת שולמית דון-יחייא על הפסנתר, ועשתה רושם נאה על השומעים בניגונה המצוין ובטכניקה שלה.
הפסנתרנית הצעירה באה מלונדון, ובדעתה להשתקע בארץ. היא יודעת גם עברית, וזה פרט שאין להקל בו ראש: נגן הבא הנה ואינו יודע את הלשון מנגן לפני קהל ואינו מדבר אתו, וכל מה שהוא עושה נשאר בגדר ביקור. מי שבא להשתקע נמדד בדבר אחר לגמרי, שכן הוא עתיד ללמד, ללוות זמרים ולהופיע כאן שנה אחר שנה.
ומלבד הנגינה יש לה כשרון של קומפוזיטור. נמסר כי חיברה כבר מנגינות רבות לשירי ילדים של המשורר סטיבנסון, והעתונים האנגליים ׳הטיימס׳, ׳הדיילי טלגרף׳, ׳הדיילי מייל׳ ועוד הרבו לדבר בשבחה במאמרי הבקורת שלהם. אין אנו שמענו את הקונצרט ואין אנו מוסיפים עליו משלנו; אנו מוסרים את מה שנמסר לנו, ומציינים שהמקור נוקב בשמות העתונים ולא בסתם ׳בקורת אוהדת׳.
שם המקום שבו נערכה המסיבה בא אלינו בנוסח משובש, ועל כן כתבנו ׳בירושלים׳ בלבד.
מן העולם
׳הקמצן׳ של מולייר בירושלים
התיאטרון האמנותי הארץ-ישראלי מציג היום בירושלים את ׳הקמצן׳ למולייר, ׳דאר היום׳ מקדים לכך דברי מבוא ארוכים, ואנו מוסרים את עיקרם.
הקומדיה הזאת נכתבה במאה השבע עשרה והיא מכוונת אל החברה שהתחילה אז להתפתח, ומחברה נתן את מגרעותיה לצחוק בהומור רחב כדרכם של הקלסיקאים. הרפגון, גבורה, אינו נבל ואינו רשע: הוא אדם שדבר אחד השתלט עליו, והצופה צוחק לו ומזהה בו בעת ובעונה אחת את עצמו.
ולדעת העתון לא נתישנו הקומדיות של מולייר גם לאחר קרוב לשלוש מאות שנה, לפי שאינן מכוונות אל מנהגי הדור שבו נכתבו אלא אל תכונות יסודיות שבאדם: אהבת הצביעות, התהדרות בהשכלה מזויפת ומסחר הנשואין. הדעה הזאת דעתו של העתון היא, ואנו מוסרים אותה בשמו.
ודבר אחד ראוי לציון בפני עצמו, והוא אינו נוגע למולייר כלל: להקה היושבת בארץ מעמידה יצירה קלסית אירופית בעברית. זו שאלה של מלים בלבד, כלומר של לשון שצריכה לשאת בדיחה בת שלוש מאות שנה ולהצחיק בה אולם בירושלים.
מליברפול ומברלין
ומעבר לים שני עניני אמנות שהגיעו אלינו היום, ושניהם ויכוח ולא הצגה. האחד בענין פסל אנגלי והשני בענין להקה עברית.
יעקב אפשטיין הוא אחד הפסלים הגדולים באנגליה, ומנהגו לחפש דרכים חדשות עושה אותו לעתים תכופות מרכז של מריבה בעולם האמנות שם. לא נשכחה עדיין הסערה שקמה סביב פסלו שבגני קנסינגטון בלונדון, שבגללה נכתבו מכתבים למערכת ומאמרים בעדו ונגדו. ועתה פרץ ענין חדש: אפשטיין שלח שני פסלים מעבודותיו החדשות אל תערוכה בליברפול, והלורד ווייברטרי מתח בנאום הפתיחה שלו בקורת קשה על אמנותו. בעקבות הדברים באה דרישה להוציא את העבודות מן התערוכה. הנוסח שבידינו משובש בכמה מקומות, ואין אנו מוסרים מי אמר מה; הדבר הברור בו הוא שהעבודות נשארו תלויות.
ומברלין מביא ׳דאר היום׳ מאמר של מקסים גורקי, הסופר הרוסי הידוע, שנדפס בשבועון ׳טאגעבוך׳ היוצא שם, ועניינו ׳הבימה׳, הלהקה האמנותית העברית שבמוסקבה. למאמר ערך כפול, גם מפני מי שכתבו וגם מפני שהלהקה עומדת לבקר עתה בברלין.
גורקי מתאר תיאטרון זעיר, נחבא באחת הסמטאות הצדדיות של מוסקבה, שבאולמו מקום למעט נפשות בלבד, וקירותיו מכוסים בד גס כאותו בד שעושים ממנו שקים; ולדבריו דוקא הבד הפשוט הזה נותן לתיאטרון צורה רצינית. את החזרות ניהל, לדבריו, רגיסור שהיה קרוב לגאון ושמת זה מכבר, והוא מנהל אותן ממשכב חוליו; בראש הלהקה עומד השחקן צמח. המשחקים כולם צעירים המשתכרים את לחמם ביום בעבודות מפרכות, ומתאספים בערב ולומדים את חזרותיהם עד שעה מאוחרת בלילה. ׳הבימה׳, הוא מסיים, הוא תיאטרון שהיהודים יכולים להתגאות בו. שמותיהם של אחדים מן הנזכרים במאמר באו אלינו בנוסח משובש, ואין אנו נוקבים בהם.