היום בשעה אחת עשרה תיערך באולם ׳עדן׳, מטעם ועדת התרבות של העיריה, הרצאה על יעקב פיכמן, למלאות עשרים וחמש שנה לעבודתו הספרותית. עשרים וחמש שנה של אדם אחד הן גם עשרים וחמש שנה של לשון: מי שהתחיל לכתוב שירה עברית בראשית המאה עשה זאת בלשון שהיתה כתובה בעיקר, ומי שקורא אותה היום שומע אותה מדוברת ברחוב.

ומן ה׳פלשתין בולטין׳ באה ידיעה שניה מאותו מין. נמסר כי ה׳ צ׳רנוביץ, העתונאי העברי הידוע, השלים שלושים שנה של עבודה ספרותית, ומאמרו הראשון, על התפתחות הציונות, נדפס ב׳המליץ׳ בשנת 1896. שמו בא אלינו בלא שם פרטי, וכך אנו מדפיסים אותו.

ושלושים שנה הן בענין זה מידה שקשה לעמוד עליה. ׳המליץ׳ יצא בפטרבורג, הרחק מכאן, ובאותן שנים היה עתון עברי דבר שנקרא בחשאי ובבתים מעטים. מי שפתח את דרכו שם וממשיך לכתוב עתה בארץ ישראל, ראה את הלשון שלו עוברת ממכתב אל עתון יומי, ואת הקורא שלו עובר מעיירה אל עיר. ואנו מברכים את שניהם, ומעירים כי יובל אינו סוף, והוא נחגג לאדם שעודנו יושב וכותב.

בבית העם ייערכו הערב שתי הצגות של הראינוע להפצת השכלה, בשש וחצי ובתשע, ויוצג בהן הסרט הספרותי החדש ׳האמלט׳ על פי הדרמה של שכספיר, ולפניו הרצאת מבוא. קודם לו יוצג סרט מדעי בשם ׳הפלא של הפרה׳. נמסר כי משתתפת בסרט השחקנית אסטה נילסון, וכך נדפס הדבר במודעה.

ובאותו ערב עצמו: בראינוע ׳עדן׳ מוצג השבוע הסרט ׳למען הילד׳, טרגדיה מאסון ה׳טרנסאטלנטיק׳, בהשתתפות מאריה קורדה, ושתי הצגות במוצאי שבת; וברייאונה מציגים את סופו של ׳מתתיהו פסקל׳. שמות אחדים שבמודעות באו בכתיב משובש, ואנו מוסרים את הקריא שבהם.

ומירושלם נמסר כי ביום הרביעי וביום החמישי יוצג באולם ׳ציון׳ המשכם וסופם של ׳הניבלונגים׳, בלוית מוסיקה מקורית. כותב ׳דאר היום׳ מקדים להם דברים ואומר כי זו האגדה ההיסטורית המקיפה שבאגדות עמי אירופה, וכי נקמתה של קרימהילדה היא סיומה המחריד והמקסים כאחד; ובחלקם האחרון של המחזות נראים נפתוליהם הארוכים והנואשים של הגיבורים כנגד המוני החונים הפראים, והדברים מסתימים בשרפת האולם.

ודבר אחד ראוי להערה. הרצאת מבוא לפני סרט, ומוסיקה מקורית המלוה אותו, אינן מנהגו של בית שעשועים בלבד. הראינוע מתחיל להיות כאן אולם שמביאים אליו מחזה ומסבירים אותו, ולא רק מקום שיושבים בו שעה וחצי בחושך.

בהוספה הספרותית של ׳דבר׳ נדפסה מסה על תולדות המוסיקה הסימפונית, חתומה בידי מ. רבינוביץ. אין זו רשימה על קונצרט שהיה, אלא נסיון ללמד את הקורא העברי צורה מוסיקלית שלמה מראשיתה, ועל כן ראוי לדון בה כבספר קטן ולא כבידיעה.

המסה פותחת באסכולה שקדמה לגדולים, היא האסכולה המנהיימית, ומעמידה לזכותה דבר אחד שאין חולק עליו: היא שקבעה את מספר חלקיה של הסימפוניה לארבעה. ואף על פי כן, כותב בעל המסה, רוב יצירותיה חלפו ואינן, מפני שהתעסקו יותר מדי בחפוש דרכים וצורות ולא היה בהן די תוכן. אחריה בא היידן, והוא הראשון שעמד על ערכה של הצורה הסונטית שעל פיה נבנה חלקה הראשון של הסימפוניה. וכאן נמצא המשפט היפה שבמסה: צורה מוסיקלית אינה סדר של חוקים קבועים שאין לעבור עליהם, שאילו כך היתה, היתה המוסיקה באה במשך הזמן לידי חדגוניות ולידי חיקוי; הצורה נותנת את הקו הכללי בלבד, והיא, ככל תוכן, בת זמנה.

מוצרט, כך נמסר שם, הכניס אל הסימפוניה את השירה ונתן לתזמורת קול פנימי ואינטימי; ובטהובן הרחיב את עצם הרעיון והוציא את הסימפוניה מן החוג האריסטוקרטי הצר שאליו היו קשורים המלחינים שקדמו לו, והחל לבטא בה רעיונות אנושיים עמוקים ואת שאיפותיו של ההמון. ומיד מזהיר הכותב מפני מסקנה נוחה מדי: אין לומר משום כך שיצירותיו הן מוסיקה עממית הנקנית בלא התעמקות ובלא למוד. להפך, הן קשות להבנה מיצירותיהם של היידן ומוצרט, מפני שהרעיון ההמוני עבר דרך כור הגאון ונצרף בו.

החלק החזק במסה הוא סופה. לאחר הסימפוניה התשיעית, שבחלקה האחרון משתתפת מקהלה, ראו אחדים בצירוף המקהלה סימן לחולשתה של המוסיקה האבסולוטית, ובאו לידי מסקנה שהתזמורת מוכרחה להיאחז במלה או בתכנית עיונית; ומכאן צמחה המוסיקה התכניתית, המבקשת למסור לשומע תמונה מסוימת. חששות אלה, אומר בעל המסה, לא נתאמתו: גם המוסיקה התכניתית וגם הסימפוניה שעמה מקהלה ממשיכות את דרכן, ואינן מעכבות כלל את התפתחותה של הסימפוניה האבסולוטית.

ומה דעתנו. עד בטהובן המסה מלמדת יפה, ומכאן ואילך היא ממהרת: דור שלם של מלחינים נדחק בה לשורות אחדות, ושמות אין בהן כמעט. ואולם משפטה האחרון הוא הנכון שבה, והוא נוגע לנו: המוסיקה הסימפונית, כותב בעל המסה, כמעט שלא נתפתחה אצלנו עד עתה, ובחיינו המוסיקליים מתחילה עכשיו תקופה חדשה. הקורא היושב כאן ישאל מיד את השאלה שהמסה אינה שואלת: מי ינגן, באיזה אולם, ולפני מי. מסה טובה היא זו, והיא מחכה לתשובה שאינה בידי הכותב.