רחל גולדשטיין, מארגנת ועד נשים בהסתדרות, חיפה

הועד היהודי הקומונלי של חיפה החליט להחזיר את הסובסידיה החדשית לבית הספר של אליאנס, ולא החליט כן אלא לאחר שניתנה לו הבטחה שהעברית היא הלשון היחידה בגן הילדים ובכיתות ההכנה. אני מברכת על ההבטחה, ואיני מוכנה לעבור בשתיקה על מה שקדם לה: מאה ועשרים ילדים הוצאו מן הכיתות מפני שההורים לא שילמו את שכר הלימוד, וזה היה לאחר שאותו ועד עצמו סירב תחילה להאריך את התמיכה. את חשבון הימים ההם איש אינו מציג ואיש אינו נתבע עליו.

ואני מבקשת לומר מי שילם אותו. לא ההורים שילמו, האמהות שילמו. ילד שמוציאים אותו מן הכיתה בשעת בוקר אינו הולך אל אביו אל בית המלאכה, הוא חוזר אל הבית, ומי שעומדת שם היא אשה שיש לה בין כך ובין כך יום עבודה משלה. את הבתים האלה אני יודעת אחד אחד. על כן תביעתי אחת והיא מעשית: כשם שהעמידו תנאי של לשון להחזרת הכסף, יעמידו גם תנאי של סדר, שלא יוצא ילד מכיתתו בלא שהודיעו תחילה למועצת הפועלות ולועד ההורים, ושתהא בידינו שהות לסדר את התשלום. תנאי ללשון וגם תנאי לילד, ולא זה בלא זה.

מרים סוקול, עולה מגליציה, בעלת חנות קטנה בתל אביב

כשעליתי אמרו לי בבית שאני נוסעת אל ארץ שבונים בה. השבוע קראתי שני מספרים זה בצד זה, ושניהם מן הרשימות הרשמיות: בחודש ספטמבר נכנסו לארץ אלף עולים, ובחודש אוגוסט יצאו ממנה אלף מאה שמונים ושבעה איש, מהם תשע מאות וששים יהודים, ושש מאות עשרים ושבעה מתוכם אל פולין. איני חכמה גדולה בחשבונות, ואת החשבון הזה אני מבינה היטב: מי שנכנס בדלת אחת יוצא בדלת אחרת, ובדרך חזרה אין מלווים אותו בשירים ובנאומים.

ולמה יוצאים. אני עומדת בחנות ורואה. השבוע נמסר כי הבניה בתל אביב ירדה מאד, ולא ניתנו רשיונות אלא לאלף ארבע מאות וחמשים מטר מרובע, שלושים ושמונה חדרים וארבע חנויות. מי שבונה קונה, ומי שאינו בונה אינו קונה, ואני יושבת עם סחורה ועם שכר דירה. איני מבקשת נאומים ואיני מבקשת ועידה. אני מבקשת דבר קטן אחד: שיפרסמו מדי חודש בחודשו, בעתון פשוט ובמקום קבוע, כמה נכנסו וכמה יצאו וכמה רשיונות בניה ניתנו. מי שמראה לי מספר בזמנו, אני יודעת אם להזמין סחורה לחורף. מי שמסתיר ממני מספר, מפסיד אותי פעמיים.

משה סרגוסי, סוחר ספרדי מיפו

בשוק של יפו יש לי שכן ערבי שאני קונה ממנו ומוכר לו זה שנים, ואיננו שואל אותי לדעותי ואיני שואל לדעותיו. השבוע נמסרו שני דברים שאני קורא אותם יחד, אף שאיש אינו קורא אותם יחד: בתל אביב נאספו למעלה ממאה וחמשים באי כוח של הצבור הספרדי עם גמר עבודתה של משלחת ההתאחדות העולמית של יהודי ספרד, ובאותם ימים עצמם נמסר כי מר בולוס חנא, ערבי נוצרי שהיה פקיד מחוז, הועלה לפקיד מינהלי בגליל בית שאן. אספה אחת של עדה, ומינוי אחד של אדם.

ואני שואל מה עושים בשני אלה. באספה דיבר ד״ר לוי על פעולות ההתאחדות, מר אלמליח על מטרותיה ומר אליאשר על מצבם של יהודי ספרד בחוץ לארץ ובארץ, ואחר כך היה ויכוח. טוב הדבר ואין לי עליו תרעומת. אלא שעדה שיש לה מאה וחמשים באי כוח ואין לה שלושה אנשים היודעים לשבת עם פקיד ערבי על כוס קפה, לא עשתה עדיין כלום. אנשים כמותו אני מכיר מן השוק ולא מן העתון. מי שיושב בבית שאן יחתום מחר על ניירות שענינם קרקע ומים ודרכים, ומוטב שיכיר מקרוב את מי שסוחר עמו ולא ילמד עליו מן העתונים. אני מבקש שקט פוליטי ומבקש שיהיו לנו אנשים בשוק, ולא נואמים באולם בלבד.

ישראל זרחי, תלמיד חכם מן הישוב הישן בירושלם

׳והבור רק אין בו מים׳, נאמר בפרשת יוסף, ודרשו רבותינו: מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. השבוע נמסר על עירנו כי הבורות מתרוקנים וכי הצנורות אינם מספיקים לצרכי האוכלוסיה, לא לשתיה ולא לנקיון, ואני קורא את הידיעה ואת הפסוק כאחד. עיר שבניה אינם יכולים ליטול את ידיהם כראוי בבוקר, אין לה תפארת ואין בה קדושה, וכל השבחים שמשבחים אותה באסיפות אינם מוסיפים בה טיפה אחת.

ובאותו שבוע עצמו נמסר כי האוניברסיטה תיפתח רשמית לשנת הלמודים באחד בנובמבר, ושמחתי ולא שמחתי. איני מן המקטרגים על למוד חכמה, ואבותינו עסקו בה בכל דור. אני מבקש לשאול שאלה של סדר בלבד: הר הצופים יקבל מים ואור וכבישים, ומי יתן מים לרחובות שמתחתיו. כשבאים כספים מן החוץ הולכים אחריהם אל הדבר הנראה לעין, והדבר שאינו נראה, הבור שבחצר ובית הכנסת שקירותיו נוטפים, נשאר לצדקת הבריות. חובתנו להעמיד את הסדר על מכונו: תחילה מים, ואחר כך תפארת. ותפארתה של עירנו לא במה שהראו בה לאורחים תימדד, אלא במה שיש בה כשאין בה אורחים.

ד״ר נתן אמיתי, מרצה ירושלמי לעניני חברה ולשון

קטטה פרצה השבוע ברחוב אחד בין עגלון יהודי ובין ערבי, ועל דבר של מה בכך: אם רשאית העגלה לעבור באותה דרך. בא שוטר אנגלי להפריד ביניהם, ולפי הנמסר לא ביקש כלל לדעת מה אירע שם ולא שאל דבר מפי איש מן השניים, ומיד הניף את ידו על היהודי ופגע בפניו שלא בדין. אני מבקש להזכיר דבר פשוט שנוטים לדלג עליו: שני הצדדים באותה קטטה חיים כאן, והשלישי, המחזיק במקל, אינו חי כאן.

דומני שזו הנקודה שאנו מחמיצים שוב ושוב. כשאדם מכה אצלנו, אנו ממהרים לזקוף את ההכאה לחשבון השכנות: יהודי וערבי, ושוב יהודי וערבי. ואולם המכה הפעם לא היה לא זה ולא זה. הוא לובש מדים ומקבל את שכרו מקופה שאינה שלנו ואינה שלהם, ומשטרת פלשתינה נוהגת ביד קשה בשני העמים כאחד. מי שמסיק מכאן שעליו להתחזק כנגד שכנו, מסיק את היפוכו של דבר. אני חושש מן היום שבו נלמד לבקש הגנה מפני שכנינו מידי אותו מקל עצמו. מוטב לנו, ומוטב להם, שנדע לומר את דברינו יחד באזני מי שאוחז בו, מכוח כתב המנדט המטיל עליו אחריות לשלומם של שניהם.