אין דבר רחוק מקוראי העתון בארץ הזאת מאולם תערוכה בליברפול, ואף על פי כן ראוי המעשה שנעשה שם בשבוע שעבר שיסופר כאן במלואו. פסל יהודי אחד, שכל מכריו הקרובים מעידים עליו שהוא הצנוע והמסתייג שבאנשים, שונא את אור הזרקורים ובז לעתונות, נטל את שני פסליו מן התערוכה לאחר שנשיאה של הגלריה לעג להם בטקס הפתיחה, ולא השיבם עד שבא האיש והתנצל בפומבי. והרי זה אותו אדם עצמו שאין בעולם כולו פסל אחר שהעתונות נקשרת אליו בדבקות חולנית כל כך.

תערוכת הסתיו של ועד האמנות בליברפול נפתחה בגלריה ווקר לאמנות, ובין המוצגים היו שני ברנזות קטנים של יעקב אפשטיין: האחד דיוקנה של הגברת אפשטיין, והשני נקרא ׳אניטה׳. ועד התערוכה הוא שפנה אל הפסל וביקש ממנו לשלוח את עבודותיו. בטקס הפתיחה קם נשיאה של הגלריה, הלורד ווברטרי, והשמיע על שני המוצגים דברים שאין דרכם להיאמר באזני אורח שהוזמן. שני מוצגים יש כאן, אמר, שאני מקוה כי יביאו המונים אל התערוכה, ואיני סבור שנתקבלו בזכות ערכם האמנותי. ומכאן ואילך בלשונו שלו: ׳האומלל! אין לי ספק שמר אפשטיין עשה כמיטב יכלתו, ואולם גם הגרוע שבאמנים היה עושה טוב מזה אילו שלח את הגרועה שבעבודותיו׳.

הלורד ווברטרי אינו איש אמנות. שמו נודע בגידול סוסי מרוץ, ואל כסא הנשיאות של הגלריה בא בזכות אביו, מייסדה של גלריה ווקר לאמנות המפורסמת שבליברפול, והמשרה היא משרת כבוד בלבד. נמסר כי לא ידע כלל שועד התערוכה עצמו הוא שהזמין את אפשטיין לשלוח את עבודותיו, וסבר שהוא ממלא חובה של רחמים כלפי נשמה אובדת. אין זו נסיבה מקלה, ואולם היא מסבירה את שאירע אחר כך.

אפשטיין לא בלע את העלבון. מיד כתב אל הנהלת התערוכה כי יטול את פסליו אם לא תנתק הועדה את עצמה מדברי הלורד, ואשר לביקורת עצמה הודיע שאין הוא יכול לקחתה ברצינות כלל: ׳מעטים מבעלי הממון יודעים היום דבר על אמנות, ורבים מן הפטרונים האמידים מבקשים להכתיב את דעותיהם לצבור. מעולם לא שמעתי את שמו של הלורד ווברטרי בענין של ביקורת אמנות׳.

הפרשה נסתיימה בכך שאפשטיין הניח לשני הברנזות לעמוד במקומם, והודיע כי מחאתו לא היתה נגד הביקורת כביקורת אלא נגד דרך הפעולה וגסות הנימוסים. יש כאן לקח קטן שראוי גם לנו: לא כל מי שממונה על אולם ממונה גם על הטעם, ולא כל פטרון שקנה לו כסא בועד קנה עמו את הזכות ללעוג לאורחיו. ואשר לפסל עצמו, שב אל סדנתו בלונדון, ולפי כל הסימנים לא תעבור שנה עד שתקום סביבו הסערה הבאה.

האיש שישב חמש שנים בבית הנציב שעל הר הזיתים, ויצא ממנו בשנה שעברה, חוזר בעשירי לחודש זה אל עניני הארץ, אלא שהפעם לא כשליט אלא כיושב ראש. ידיעה רשמית שנמסרה מלונדון בששי לחודש הודיעה כי סיר הרברט סמואל נענה לשבת בראש ועידה כלכלית ופיננסית גדולה, וכי ההזמנות לה יצאו בחתימה משותפת שלו ושל נשיא ההסתדרות הציונית. בשבוע שבו מנה הישוב את מחוסרי עבודתו ואת ילדיו שאין להם בית ספר, אין זו ידיעה של חוץ לארץ.

ראשית הדברים כהויתם. ההסתדרות הציונית העולמית, בתוקף מעמדה כסוכנות היהודית המוכרת על פי כתב המנדט, מכנסת בלונדון ועידה כלכלית ופיננסית גדולה, שכל תכליתה לקבל חוות דעת מפי מומחים בעלי שם על הצדדים הכלכליים של בנין הארץ. מועדה נקבע לעשירי לחודש. ההזמנות אל חבריה נחתמו יחדיו בידי סיר הרברט סמואל ובידי ד״ר חיים ויצמן.

ומי מוזמן. מר ליאון בלום, מנהיג הסוציאליסטים הצרפתים הנודע; השופט ויסר, חבר בית הדין הקבוע לצדק בינלאומי שבהאג; סינטור איטלקי ממילאנו; ה׳ אוסקר וסרמן, מנהל הדויטשה בנק שבברלין; ומר מיכאל פולק, מנהל בית חרושת המלט ׳נשר׳ שבחיפה. ההסתדרות הציונית תיוצג בועידה בידי חברי הנהלתה ובידי מועצתה הכספית והכלכלית. ונמסר עוד כי סיר אלפרד מונד ישתתף בה אם ישוב בזמן מקנדה, שאליה יצא לפני חדשיים בעניני מסחר.

רשימה כזאת אומרת דבר בפני עצמה. אין כאן ועידה של צירים ואין כאן הצבעות; יש כאן בנקאי גרמני, שופט הולנדי, מנהיג פועלים צרפתי ויצרן מלט מחיפה, שהושבו סביב שולחן אחד כדי לומר מה שיש להם לומר על כלכלתה של ארץ קטנה. מי שקרא את עתוני השבוע כאן יודע מה עומד על אותו שולחן: עיר שראש עיריתה מזהיר מפני אש המשבר, ומאות שפוזרו מן הערים אל המושבות ונשארו בטלים גם שם.

בעשירי לחודש יתכנסו בלונדון אנשים שמעולם לא חיו כאן, וידונו בפרנסתם של אלה שחיים כאן. אין בכך פסול: כסף בא ממקום שיש בו כסף, ועצה באה ממי שיודע. ואולם ראוי שייאמר בגלוי מה יהיה מבחנה של הועידה הזאת. לא במספר המפורסמים שישבו סביב שולחנה תימדד, ולא באורך ההודעה שתימסר בסופה, אלא בשאלה פשוטה אחת: אם בעוד שנה יהיו כאן פחות אנשים בטלים ופחות ילדים מחוץ לכתלי בית הספר.

ידיעה קצרה נדפסה השבוע בעמוד הידיעות, ואם לא תשים אליה לב לא תמצאנה: המשוררת הידועה אלישבע מתכוננת לערוך בקרוב ערבי קריאה מיצירתה בכל ארץ ישראל, ושמם ׳נשפי אלישבע׳; מאמרים על אודות הסופרת ופרטים על הנשפים יפורסמו בקרוב. שורות אחדות בין הידיעות, ובתוכן דבר שאין לו אח בספרות העברית החדשה: משוררת עומדת לעלות אל הבמה ולקרוא באזני קהל שירים בלשון שאינה לשון אמה.

נפתח במה שנמסר ולא נוסיף עליו: שם התכנית, מועדה המשוער ותחומה. אלישבע מתכוננת לערוך את הנשפים בקרוב, לא בעיר אחת אלא בערי הארץ; ההודעה מבטיחה כי יפורסמו בקרוב גם מאמרים עליה וגם הפרטים עצמם. מכאן ואילך אנו מדברים על האשה ועל מה שכבר נדפס בשמה, ולא על מה שעתיד להיאמר מעל אותה במה.

נמסר כי נולדה ברוסיה ולא בבית יהודי, וכי למדה את הלשון העברית בכוחות עצמה מתוך אהבה שאין לה הסבר של מוצא ושל חינוך. מסופר עוד כי קודם שכתבה עברית כתבה ופרסמה שירים ברוסית, ושהניחה אותם מרצונה. יש בין קוראינו מי שיראה בזה ענין של פלא, ואנו מבקשים לראות בזה ענין של בחירה: אדם שלשון גדולה ומלאה עומדת לרשותו, ויוצא ממנה אל לשון שאין לה עדיין קהל גדול ולא ספרות גדולה ולא שוק של קוראים, עושה מעשה שיש בו יותר מטעם ספרותי.

ונמסר כי עלתה ארצה בשנים האחרונות ויושבת בתל אביב, וכי ספר שיריה ׳כוס קטנה׳ ראה אור זה לא כבר. נמסר עוד כי בעלה עוסק בהוצאת ספרים. שם הספר עצמו אומר משהו על מידתה: לא ׳שירי הבנין׳ ולא ׳אל הגבעות׳, אלא כוס, וקטנה. בשנה שהכל כותבים בה בלשון גדולה על גורל האומה, יש טעם מיוחד בכותבת שבחרה לה כלי קיבול קטן.

אנו ממתינים לפרטים שהובטחו: היכן ייערכו הנשפים, מתי, ומה ייקרא בהם. ובינתיים ראוי לומר מה שראוי לומר בשעה כזאת. ועדות יושבות בלונדון ודנות בכלכלת הארץ, ומספרים נמסרים מדי חודש על מי שעלה ומי שירד, ובתוך כל אלה עומדת אשה אחת ומכינה ערב שבו תקרא שירים. אין זה קטן מן האחרים; אלה בונים את הארץ ואלה בונים את הלשון שידברו בה מי שייבנו בה.