ראש חודש חשון היום, והיורה עדיין לא ירד. בשוק כבר נשתנו הדוכנים: הענבים אזלו, התאנים והצימוקים מונחים בערמות גדולות ובמחיר שלא היה כמותו זה שנים, והעדשים והאורז עומדים בשקים פתוחים כמנהגם. ומעל הכל: השמן החדש. מי שהיה בשבועות האחרונים ליד בית הבד יודע מה ריחו של שמן שירד זה עתה מן האבן, ירוק מעט ומר מעט, ואין דומה לו בכל השנה.

לפיכך בחרנו השבוע בתבשיל שכל כבודו בשמן: קדרת עדשים ואורז, שהערבים קוראים לה מג׳דרה ובבתי הספרדים שבירושלם עושים אותה זה דורות. אין בה בשר ואין בה דבר יקר, ובכל זאת היא מאכל של שובע ושל כבוד, ומעמידה שולחן שלם לפני משפחה גדולה בפרוטות אחדות. ומי שהכינה אותה פעם אחת כהלכה שוב אינה חוזרת אל המרק הדל של ימי החול.

וכך תעשינה. קחו כוס וחצי עדשים חומות, בררו אותן מן הצרורות, שטפו היטב והעמידו אותן במים על אש בינונית כרבע שעה, עד שהן רכות למחצה ולא יותר. בעוד הן מתבשלות, חתכו ארבעה בצלים גדולים לטבעות דקות. חממו בקדרה רחבה חצי כוס שמן זית, הטילו לתוכו את הבצל, והניחו לו על אש נמוכה זמן רב, רבע שעה ויותר, עד שהוא נעשה חום ומתוק. אל תמהרו כאן, שכל התבשיל עומד על הבצל הזה. הוציאו מחצית הבצל אל צלחת ושמרו אותו לשעת ההגשה.

עתה סננו את העדשים ושפכו אותן אל הקדרה שעל הבצל שנשאר בה. הוסיפו כוס אורז שנשטף במים צוננים, וערבבו הכל יחד עד שיספגו הגרגרים את השמן. תבלו בכפית כמון, בחצי כפית פלפל שחור טחון ובמעט קנמון למי שאוהב, וכסו במים חמים עד שיעלו כשתי אצבעות מעל לגרגרים. הביאו לידי רתיחה אחת, הנמיכו את האש עד הקטנה שבשלהבות, כסו, והניחו לקדרה עשרים רגעים בלא לגלות אותה כלל. את המלח הוסיפו בסוף ולא בתחילה, שהמלח מקשה את העדשה.

כשכבו האש, פרשו מטפחת נקיה על פי הקדרה, השיבו את המכסה והניחו לה עוד רבע שעה. אז הפכו אל קערה רחבה, פזרו למעלה את הבצל השמור, ויצקו מלוא הכף שמן חדש על הכל. הגישו עם לבן חמוץ או עם סלט של עגבניה, בצל ולימון, ואין צורך בדבר נוסף. ומה שיישאר בקדרה יעמוד יפה עד למחרת, ויש אומרים כי קר הוא טוב מחם.