ראשית, אומר הכותב, אין רובם מומחים ובעלי מקצוע באמת. רובם היו חוכרי אגמים ונהרות בחוץ לארץ, שנתנו לאיכרים מכשירים לדוג בשבילם, או סוחרי דגים. מכאן ואילך הוא מונה ארבע סיבות למצוקה, ואנו מוסרים אותן כסדרן.
הראשונה היא החוף. הסערות התמידיות והסלעים שבמים לאורך החוף מיפו ועד חיפה מונעים דיג שם, ולפיכך מתרכז הדיג בחופי ים כנרת; אך גם שם עומדות אבנים לכל אורך החופים ובמרחק כמה קילומטרים, גם בעומק, והרשת נעצרת בהן. השנייה היא האקלים: הדייגים שכאן לא דגו מעולם במקום שאקלימו דומה לאקלים ארץ ישראל, ותקופות הדיג וההטלה תלויות באקלים ושנים נדרשות ללמוד אותן. הוא מביא לדוגמה את הסלוניקאים, את הדייגים מרוסיה שבעכו, ואת קבוצת הדייגים שנוסדה לא מכבר על חולות תל אביב וכבר נתפזרה.
השלישית היא המכשירים: משתמשים כאן במכשירי דיג פרימיטיביים, ואין הבדל בינם ובין המכשירים ששימשו לפני חמישים שנה. והרביעית, והיא לדעת הכותב העיקר: בטרם הביאו הנה את הדייגים מסלוניקי ומפינסק לא חקרו אם הם מתאימים, אם המקום מוכן ואם יוכלו להסתגל. מחלקת המסחר והתעשייה של ההנהלה הציונית היא המוסד היחיד היודע על קיומם, והודות לה גדל מספרם על ים כנרת, בפחות משנה, מדייג אחד לחמישים דייגים; אלא שהקבוצות רעבות ללחם ומתפזרות, ואחדים כבר עוזבים את הארץ.
שלוש הצעות מציע הכותב להצלת המצב: לדרוש מן הממשלה שתפנה את חוף הכנרת מן האבנים כדי קילומטר, שתינתן רשות דיג בכל רוחב הכנרת, ושיסודרו כפרי דייגים.
ואנו נוסיף רק את המספר האחד שבו הכל כתוב. מדייג אחד לחמישים בפחות משנה, ואותם חמישים רעבים ללחם. לא חסר כאן רצון ולא חסרה כאן עלייה; חסרה כאן אותה חקירה קטנה שעושים לפני שמביאים אדם ממרחק אל מקום שאינו יודע עליו דבר.
