שוק סוריה פתוח לתוצרת הארץ

מברק שהגיע מלונדון מן העשרים ושבעה בחודש מביא שתי הקצבות שנעשו באותו יום לשני ענפים שונים: עשרת אלפים לירות מצריות להרחבת תעשית המצות של ״הטחנות הגדולות״ בחיפה, והחלטה של הנהלת פיק״א בפאריס לעזור בהרחבת מטעי הגפנים בארץ ישראל.

הראשונה נעשתה בידי הבארון, והיא הקצבה למפעל אחד ולענף אחד. ויש הבדל בין כסף כזה ובין אשראי: ההקצבה באה אל מפעל שהוא ידוע למקצב, לתכלית שנקבעה מראש, ואין היא נכנסת אל השוק הכללי ואין היא עומדת לרשות מי שאינו בשם. על כן אינה פותרת שום דבר בשאלת האשראי הכללית, והיא פותרת הרבה במפעל ההוא.

והשניה, שבאה מפאריס, היא החלטה על עזרה להרחבת מטעי הגפנים. ומי שיודע מה הוא כרם יודע מה פרושה החלטה כזאת בלוח הזמנים: גפן שנשתלה בעונה הזאת אינה נותנת יבול בעונה הבאה ואינה נותנת אותו בשניה שאחריה, והמשקיע בה משקיע בשנים ולא בחדשים. קו של הקצבות כאלה נמדד אפוא לא במה שיעשה עד האביב אלא במה שיעמד כאן בעוד חמש שנים.

תלונה שנדפסה הבוקר יוצאת נגד פקודת בולי חג׳אז, שהיא מטילה, לדברי המתלונן, עומס מס שאינו הוגן על מלווים עניים המחלקים את ההלואה לשטרות מרובים.

וזה טעמה של התלונה, לפי מה שהיא מסבירה בעצמה. מס הבולים אינו נגבה לפי סכום ההלואה אלא נדבק אל השטר, וכל שטר ושטר נושא את הבול שלו. מי שלוקח הלואה אחת וכותב עליה שטר אחד משלם פעם אחת; ומי שאינו יכול לפרע בפעם אחת, וההלואה שלו נכתבת בעשרה שטרות קטנים לעשרה מועדים, משלם עשר פעמים על אותו סכום עצמו.

ומי הם אלה שהלואתם נכתבת בשטרות מרובים. התלונה מדברת במלווים העניים, שהסכום המונח בידם קטן ועל כן הוא נחלק למועדים מרובים ולשטרות מרובים; ולצדם עומד הלווה הקטן, בעל המלאכה והחנוני והאכר, שפורעים מן ההכנסה השוטפת ולא מן הקרן. על כן אומרת התלונה כי הפקודה הזאת, שאינה מבדילה בין עשיר ובין עני בלשונה, מבדילה ביניהם בפועל; ואנו מוסרים את הטענה כטענה ולא כפסק דין.

עתוני הבקר דנים הבוקר בערכיהם של שלושה מטבעות, הצרפתי, הבלגי והאיטלקי, ובהשפעתו של משבר הכלכלה עליהם; ומבלגיה נמסר כי הפרישה כספים לתיקון מטבעה וכי קבלה הלואה מאנגליה.

ואנו מקדימים ואומרים מה שאין בטבלה שלנו. אין בה שער חדש לאף אחד משלושת המטבעות האלה, מפני ששער חדש לא הגיע אלינו. הדיון שבעתונות הוא דיון, לא נקוב; והפרנק הצרפתי והלירה האיטלקית נקובים אצלנו בשערים האחרונים שבידינו, והטבלה אומרת זאת בטור ההערות שלה. אין אנו מזיזים טור על סמך מאמר.

ולקורא שכאן יש בכל זאת ענין בשלושת הטורים האלה, והוא ענין של מנגנון. הלירה הפלשתינאית קשורה בלירה שטרלינג ביחס אחד לאחד, ועל כן אין מטבעה של הארץ הזאת מתנדנד מול שטרלינג כלל. אבל הסוחר שמכאן אינו קונה בשטרלינג בלבד: הוא קונה מכונה בצרפת, בד באיטליה וסחורה בבלגיה, וכל תנודה באותם מטבעות משנה לו את המחיר בדרך שאינה תלויה בו ואינה נראית בשער שלו.

ובלגיה היא המקרה המובהק שבשלושה, ואנו חוזרים אליה בקצרה מפני שהיא ממשיכה מה שמסרנו כבר: ממשלה שמפרישה כספים לתיקון המטבע ובאותו פרק לוקחת הלואה מחוץ לארצה, עושה שני מעשים שהם מעשה אחד. הכספים מראים לשוק שיש גב ליחידה החדשה, וההלואה היא הגב עצמו.

שני מספרים שנדפסו הבוקר מודדים את העיר הצעירה שבארץ משתי זויות: רכישות הדירות בתל אביב היו בשנת 1924 בסכום של 408,000 לירות, ובשנת 1925 עלו ל-1,465,600; ובדצמבר 1925 הופקו בה 500,400 קילוואט חשמל.

ובטרם יקרא מי שהוא בשני המספרים האלה הוכחה לשגשוג של היום, יש להזכיר שני דברים. הראשון: אלה מספרים של אשתקד ושל שלפניו, ולא של העונה הזאת; והעונה הזאת, כידוע לכל קורא, אינה דומה להן. השני: סכום של רכישות אינו סכום של בניה. מי שקונה דירה קונה דבר שעומד כבר, והכסף עובר מיד ליד; מספר הבנינים שנבנו באותן שנים אינו נמסר בידיעה שלפנינו, ואין אנו ממלאים אותו מדעתנו.

ומספר החשמל הוא המספר המענין שבשניהם, דוקא מפני שאינו מספר של כסף. חשמל שהופק הוא חשמל שנצרך, ומי שצורך חשמל בכמות כזאת בחודש אחד אינו מדליק בו נורות בלבד: הוא מניע בו מכונות. שתי הזויות יחד נותנות אפוא תמונה אחת של עיר שגדלה מהר בשנתים שעברו, ושאלת הבוקר אינה מה היה בהן אלא מה נשאר מהן עתה.