המקדש שנחשף בבית שאן

אוניברסיטה אמריקאית שבפילדלפיה קבלה רשיון לחפור בחרבות בית שאן, ומתחת למפולת נחשף מקדש גדול מן התקופה המצרית בצדו הדרומי של התל.

התל עצמו הוא עיקר הענין. הוא נשקף על כל הסביבה ונראה היטב מן הנקודות העבריות שבצדו המזרחי של העמק, ומשם החלה האכספדיציה את עבודתה בהנהלת ד״ר פישר. הד״ר פישר לא פרסם עדין את פרשת החפירות והתגליות, ופרטים מענינים עליהן נמסרים מפי אחד מחברי האכספדיציה, החוקר אלן רו, שנתפרסמו ב״טיימס״ הלונדוני.

ואל הבנין עצמו. המקדש כולל אולם מרכזי ושלושה בסיסים עגולים בכל אחד מעבריו; היסודות עשויים לבנים, וכנראה עמדו עליהם עמודי עץ. מדרום לאולם שלושה חדרים, ורצפת אחד מהם משובצת, ועליה תמונת ראש שור בקצה האחד ותמונת אריה בעבר השני. בצדו המזרחי של המקדש נמצאו שתי ברכות מים, האחת הלניסטית והשניה ביצנטינית, זו למעלה מזו.

וכאן ראוי לעמוד על דרך עבודתו של החופר, שהיא עיקר המקצוע ולא התגלית לבדה. הקרקע שעל תל אינה גוף אחד אלא ערמה של שכבות, כל שכבה והדור שישב בה, והגבוהה שבהן היא הצעירה. על כן אין החופר שואל קדם כל מה נמצא, אלא באיזה גבה נמצא; ושתי רצפות שגבהן שוה בנות זמן אחד הן, אף אם נמצאו במרחק אמות זו מזו. בדרך זו הוא קובע סדר ומוציא מידיעות בודדות ידיעה אחת שלמה.

לדברי המוסרים, על יסוד מה שנמצא עד היום, בנו המצרים את המקדש לכבוד עשתרות, וזהו המקדש היחיד שבבית שאן בשעה שכבשוה הפלשתים וישבו בה; ויש מקום לשער כי הוא בית עשתרות הנזכר בספר שמואל. סמך לדבר מצאו החופרים בגבה הרצפה, שהוא בדיוק כגבה אותם החדרים שבהם נמצאו שרידי ימיו של סתי הראשון ושל רעמסס השני.

עוד נמצאה חותמת ועליה תמונת רעמסס השני, שמלך לדברי הנוסח שלפנינו בשנות אלף מאתים תשעים ושתים עד אלף מאתים עשרים וחמש לפני ספירת הנוצרים. החותמת מראה אותו חבוש כובע מלחמה, ולצדו עומד אליל המלחמה הקרוי רשף, ובין שניהם סמל של מצודה כנענית, ולרגליהם שני שבויים כנענים. החוקרים מעירים כי אין רגיל למצא חותם חקוק בבהירות כזאת.

ומן הכתובת שעל מפתן האבן של שער המקדש, שנמצא בין החרבות, נודע שמו של מפקד מצרי שישב בבית שאן בימיו של רעמסס השני או מעט אחריו, ושמו מורכב משמו של המלך עצמו. ובכלי חרס שנמצא מתחת ליסוד בסיסו של אחד העמודים היו טבעות וחרוזים עשויים אלקטרון, שהוא תערבת טבעית של זהב ושל כסף; ומציאה זו, מלבד חשיבותה הארכיאולוגית, יש בה ענין אף מן הצד הסמלי.

בתזכיר שנתפרסם על תחנת נסיונות חקלאית שבארץ נמנו שלושת הענפים היסודיים שתחנה כזאת אמורה לעסוק בהם: פלחה, נטעים והשקאה. הצד הצבורי של אותו תזכיר נדון במדור הפוליטי שבגליון זה; כאן ענינינו בענפים עצמם.

ומה עושה תחנת נסיונות בפלחה. היא זורעת את אותו הזרע בכמה חלקות שאינן שוות בטיב האדמה ובמועד הזריעה, ושוקלת את היבול בגרן; ולאחר שלוש שנים ואפשר חמש היא יכולה לאמר לאכר לא מה נאה אלא מה מכניס. בנטעים ארכו של הנסיון כאורך חיי העץ, מפני שאין אדם יודע מה עושה שתיל בשנתו העשירית אלא אם המתין לה, ועל כן מודדים שם לא את היבול אלא את האחוז המחזיק ואינו מת. ובהשקאה נמדדת כמות המים שנתנה לדונם מול המשקל שעלה ממנו, וכאן נגלה פעמים רבות כי מים מרבים אינם יבול מרבה אלא קרקע מלוחה.

לדברי החותמים על התזכיר לא נענו השאלות היסודיות שבשלושת הענפים האלה, ומפני כך, כך נמסר, מגששת התחנה לפעמים במקום שהיא צריכה להורות דרך. אין בידינו לבחן את הטענה הזאת, ואין אנו חוזרים על המספרים שבתזכיר מפני שאין הנוסח שלפנינו קריא בהם. ואולם הענפים עצמם מנויים בו בבהירות, ועל שלושתם עומדת החקלאות בארץ הזאת.

במדור ״מוזרות ומעניינות״ שבגליון זה נמסר על מטבע שנמצא באזור הקטב הצפוני, והוא של משלחת שאבדה בשנת 1848. ואנו שואלים כאן שאלה אחרת, שאינה בממצא אלא בשומר שלו: כיצד נשתמר דבר של מתכת שמונים שנה כמעט בלא שיאכלהו הזמן.

הקור הוא השומר. חלודה אינה מעשה של אויר לבדו אלא של אויר ושל מים יחד, ובכפור המים קפואים ואין הם נוגעים במתכת כמים; על כן החלדה שם מלאכה אטית היא מאד. והעץ והבד, שהרקב אוכלם בלחות שבאקלים חם, נשארים בקרח כמו שהיו, מפני שהרקב מעשה של יצורים קטנים הוא ואין הם חיים בלא חם. ומכאן שבצפון אין הזמן עובד אלא במעט.

ולדבר הזה יש תועלת מעשית לחוקרים. משלחת שאבדה בצפון אינה נעלמת כליל: היא מניחה אחריה מחבואים של מזון, של כלים ושל פנקסים, ומן המחבואים האלה, ולא מן הגופות, למדים אחר כך על דרכה ועל שעתה. ויש לדמות כי בשנים הבאות יוסיפו הבאים אל אזור הציר הצפוני למצא עוד מן השרידים האלה, ויתברר מתוכם דבר שאין הידיעה הקצרה שלפנינו יכולה לאמרו.