זו הפעם הראשונה שהודעותיה של הנהלת מסילות הברזל נדפסות בשתים מן הלשונות הרשמיות ולא בשלושתן, והלשון שנגרעה היא העברית
בחיפה נתפרסמו הודעות על רכבת לילה נוספת מחיפה ליפו, וכפי שמודיע סופרנו החיפאי זוהי הפעם הראשונה שמודעותיה של הנהלת הרכבת מתפרסמות רק בשתים מן השפות הרשמיות, באנגלית ובערבית, ומודעה בעברית איננה.
ו״הארץ״ יצא על כך בדברים חריפים, ואנו מביאים את טענתו כטענתו. ״חידוש״ זה, כך הוא כותב, מתנגד לעיקריו של המנדט, הקובע את הלשון העברית ללשון רשמית בכל מקצועות החיים שבארץ; ואף אלמלא היו זכויותיה של הלשון העברית מותנות במנדט, היו ההגיון והיושר מחיבים להתחשב בישוב העברי, שהוא המשתמש ברכבת יותר מן האחרים והמכניס לאוצר הרכבת הארצישראלית את החלק הגדול ביותר.
ועוד הוא מוסיף: הרכבת נעשתה ״עסק״ לא רע לממשלה, ולפיכך גם מבחינת הצלחתו של העסק עצמו ראוי להנהלה לפנות אל היהודים בלשונם; ומעשיה, לדבריו, פוגעים בחק, בהרגשותיהם של היהודים וגם באינטרסים של הרכבת עצמה, אם מטעמים של אקונומיה מדומה ואם בלא שום טעם. אנו מדפיסים את הטענה כטענתו של עתון אחר ולא כדיווח שלנו; מה שנמסר מצד הנהלת הרכבת הוא ההודעה עצמה, בשתי לשונות.
על המסילה
שלוש לשונות ושלושה חיובים
ומה היא לשון רשמית למעשה ולא בנאום. הכתוב קובע שלוש לשונות, ומכאן שלושה חיובים שבפועל: שטרי הנסיעה ולוחות הזמנים, השלטים שבתחנות, וההודעות אל הצבור. בשני הראשונים נוהגים זה שנים בשלושתן; ההודעות הן החלק הזול שבשלושה, שאינן אלא דפוס של פעם אחת, ודוקא בהן נגרעה האחת.
וההודעה שבה נגרעה אינה הודעה של מה בכך, שהנהלת הרכבת מודיעה בה על תוספת שירות מן החדש הבא: רכבת שתצא מלוד אחרי חצות ותגיע אל העיר בשעות הבוקר המוקדמות, וכנגדה הרכבת היוצאת מחיפה בשמונה ושמונה עשרה בערב. לוח הזמנים עצמו נמסר בגליון של אתמול, ומכתב קורא עליו מובא במדור המכתבים שבגליון זה; השעות המדויקות שבהודעה של הבוקר אינן קריאות בנוסח שהגיע אלינו, ועל כן אינן נדפסות כאן.
ומי שקורא מודעה של רכבת אינו קורא אותה כמי שקורא מאמר. הוא מחפש בה שעה אחת, שם של תחנה אחת ומחיר אחד, ואם אינו מוצא אותם בלשון שהוא קורא בה הוא נשאר בלא התוספת כולה. על כן אין שאלת הלשון כאן שאלה של כבוד לבדה: הודעה שאינה נקראת היא כהודעה שלא נדפסה, והנוסע שאינו יודע את השעה אינו עולה אל הקרון.