משבר הנשיאות בסיעה החפשנית בבריטניה הגיע הבוקר לידי שאלה שאינה של מצע ואינה של טכסיס: אם יכול יהודי לעמד בראשה של סיעה אנגלית גדולה.
לורד אוכספורד ואסקוית הסתלק מנשיאות הסיעה החפשנית, והסיעה נותרה בלא ראש. מברק מיוחד שהגיע מלונדון מונה את ההצעות שהועלו בעתוני הבקר: ה״מנשסטר גרדיאן״ הציע את לורד גריי או את סיר הרברט סמואל לעמוד בראש הסיעה, וה״דיילי כרוניקל״ דורש את לויד ג׳ורג׳.
שתי ההצעות הראשונות כבר נענו בשלילה. סיר הרברט סמואל הודיע כי הוא מסרב להציג את מועמדותו, ולורד גריי אמר כי כוחו חלש ועיניו הכהות תעצרנה בעד עבודה פעילה בראש הסיעה. מי שקרא בשנים שעברו את שמו של האיש הזה בראש כל דבר שבמדיניות החוץ של בריטניה, ימצא בתשובה הקצרה הזאת יותר ממה שכתוב בה.
ועל כן יצא ה״וסטמינסטר גזט״ בהצעה אחרת: לפנות אל סיר אלפרד מונד ולבקשו לנהל את הבחירות הבאות. וכאן נעשה הענין ענין לקורא העברי. הדעה הכללית בלונדון, לפי אותו מברק, היא שמונד לא יתקבל ברצון כמנהיגה של כל הסיעה, ושני טעמים נמסרים לדבר: יהדותו מצד אחד, ואיבת לויד ג׳ורג׳ ו״האנגלים הטהורים״ אליו מצד שני.
אין אנו מוסיפים על הדברים ואין אנו ממתיקים אותם. כך נמסר, וכך נדפס בעתוני לונדון עצמם ולא בעתון של יהודים: שיהדותו של איש תעמד לו לשטן בסיעה שדגלה מאז חרות ושויון. ומה שנאמר שם בלשון קרה, בלשון של הערכת סכויים ומנין קולות, נקרא כאן בלשון אחרת לגמרי.
ודבר אחד יש לזכר על מונד עצמו. לפני כשנה הודיע בעתונים כי הוא מאוכזב מכל אשר קורה בסיעה החפשנית, ועל כן אומר הוא להספח לאגף השמאלי של סיעת המשמרים. האיש שמציעים אותו עתה לנהל את הבחירות הבאות בשם הסיעה, הודיע בעצמו לא מכבר שאינו רוצה בה.
צואת לנין: הרחיקו את סטאלין
מכתבו של לנין, שנכתב כצואתו הפוליטית ולא פורסם עד כה, נדפס הבוקר בידי הקומוניסט האמריקאי מקס איסטמן, ובו דעתו השלילית על סטאלין ובקשה מפרשת להרחיקו ממשרת המזכיר הכללי.
איסטמן בילה שתי שנים ברוסיה, חזר לאמריקה והתחיל לתקוף את המשטר הקומוניסטי של הסוביטים, והוא שהוציא את המכתב לאור. במכתב כותב לנין כי המחלוקת בועד המרכזי של המפלגה נוצרת בעיקר בין סטאלין וטרוצקי. על סטאלין הוא אומר כי בתור מזכיר המפלגה רכז בידו שלטון, וכי הוא חושש שמא לא ידע להשתמש בו בזהירות הדרושה. ועל טרוצקי הוא אומר כי כשרונו יוצא מן הכלל והוא מוכשר לעבודה יותר מן האחרים בועד המרכזי, אך מצטיין בבטחון עצמי גדול ונוטה להתלהב מן הצד האדמיניסטרטיבי שבדברים; ותכונותיהם של שני האישים המרכזיים האלה עלולות, לדעתו, להביא לידי התפלגות מהירה. הוא חיוה דעתו גם על בוכארין ועל פיאטאקוב, שהם לדעתו המוכשרים שבצעירי המפלגה.
ובסוף המכתב, בפוסט סקריפטום, נוסף הקטע החריף שבו, ואנו מביאים אותו כלשונו: ״סטאלין גס מדי, וזה קשה מאד בכהונת מזכיר כללי במפלגה. אני מציע שהחברים ימצאו דרך להרחיק את סטאלין מן המשרה ולהעמיד במקומו איש מתאים יותר.״
המכתב נושא תאריך הרביעי לינואר אלף תשע מאות עשרים ושלוש. כלומר, ארבע שנים כמעט היה שמור, ובאותן ארבע השנים עשה האיש שעליו נכתב את דרכו עד למקום שהוא עומד בו היום. אנו מדפיסים את הנוסח כפי שהגיע אלינו, ומוסיפים רק זאת: מי שמפרסם מכתב כזה אינו מפרסם ידיעה, הוא עושה מעשה.
שביתת הכורים: תקוה למשא ומתן
ראש הממשלה הבריטי נפגש הערב, בלוית מיניסטר הכספים ומיניסטר המכרות, עם באי כח קונגרס הטריידיוניונים, והפגישה נעשתה בהתאם לדרישתם שלהם.
המקום שבו נתקימה הפגישה אומר אף הוא דבר: חדר ראש הממשלה שבבית הנבחרים. כך נמסר מלונדון, בשני מברקים שהגיעו אלינו משני מקורות שונים והם שוים בעיקרם. שביתת הכורים, שעמודיו של עתון זה נושאים את קורותיה מן האביב ואילך, לא ידעה עד כה פגישה כזאת.
ומה החדוש שבה. עד הנה נשא המשא ומתן, כל עת שהיה, אופי של בירור בין הממשלה ובין הנהלת הכורים או בעלי המכרות. עתה באו באי כח הקונגרס, כלומר באי כחם של כל האגודות המקצועיות שבבריטניה ולא של ענף אחד, וביקשו את הפגישה בעצמם. מי שמבקש פגישה מבקש גם דבר להציע בה, וזו התקוה שתולים בדבר עתוני לונדון.
בוכארין מסכם, זינובייב מורחק
ועידת ו.ק.פ. במוסקבה קבלה פה אחד את מסקנותיו של בוכארין, ובהן אשור של הכוון שבקומאינטרן, גנוי מחלט לפעולה הסיעתית שנעשתה בתוכו, והצטרפות להחלטות בענין שחרורו של החבר זינובייב מעבודתו באינטרנציונל הקומוניסטי.
בוכוחים על הרצאתו של בוכארין דברו ה׳ לוזובסקי ואחרים על יצוב הקפיטליזם, ועל כך שהוא קשור גם בבסוסו של הקפיטליזם מבפנים, והוא המפריע ליצוב הסוציאליזם. בנאום הסיכום אמר בוכארין כי התגברות מספרן של ההסתדרויות הסוציאליסטיות ומהלך השביתה באנגליה הן ראיה לדבריו, וכי יש להלחם ברעיונות הפציפיסטיים המטשטשים את סכנת המלחמה בין המדינות האימפריאליסטיות ובינן ובין רוסיה.
את סוף נאומו הקדיש לשביתת הכורים באנגליה, ומיחס לה ערך כביר אפילו במקרה של מפלה, באמרו שהיא אות של תקוה למהפכה בפועלים האנגלים. ההחלטה שנתקבלה מצוה על באי הכח להמשיך את המלחמה נגד הנטיות שהם קוראים להן אנטי-לניניות, בתוך הקומאינטרן ובמפלגות המסונפות אליו.
ושורה אחת שבהחלטה שוה את כל השאר. איש שהיה עד לא מכבר בראש האינטרנציונל הקומוניסטי מוצא ממשרתו בהחלטה של ועידת מפלגה, ובאותו קטע עצמו שבו מגנים את ״הפעולה הסיעתית״. המברק שהגיע אלינו מוסר את הדבר כסעיף שבין סעיפים, ואנו מדפיסים אותו כך.
מנוי המושל החדש לסודאן
מנויו של המושל החדש לסודאן נתקבל בלונדון בהשתמחות רבה יותר מכל מנוי אחר שנעשה בימים האחרונים, וכך נמסר לנו מלונדון. שם משפחתו של האיש אינו נקרא בעתון שהגיע אלינו, ואנו כותבים אותו כמושל החדש לסודאן ולא יותר.
והדיון שנפתח בעתונות עומד על שאלותיה המיוחדות של אותה ארץ, ושלוש הן. הראשונה היא התפתחות זריעת צמר הגפן ושמירת שווי המשקל בין לנקשייר ובין המשטר של סודאן. העסק הזה אינו עסק של מליצה: בתי החרושת שבלנקשייר מבקשים חמר גלמי זול וסדיר, והארץ המגדלת מבקשת מחיר ומשטר שיתנו לה להרחיב את שדותיה; וכל מושל שבא לשם יושב בין שתי הבקשות האלה.
השניה היא שאלת החנוך. והשלישית היא אוכלוסיה מושלמית שהכותב בלונדון מוצא בה דמיון להרי אפגניסטן הקרובים ולמרידות שעל הגבול ההודי. הדמיון הזה הוא דמיון שלו, כמובן, ולא קרבת מקום: הוא קושר את הדברים לא לפי המפה אלא לפי נסיונה של בריטניה עצמה.
ובצד כל אלה נדונה עמדתה של בריטניה בנוגע לזכויותיה של מצרים על מי הנילוס ותפקידה בשמירת התיאום בין סודאן ובין מצרים. וזהו הענין הכבד שבכולם, שכן מימי הנהר עולים בדרום ושדותיה של מצרים למטה תלויים בהם, ומי שמחזיק בדרום מחזיק בדבר שאין לו תחליף אצל השכן שלמטה.