מן הארץ
מחאת האינג׳ינרים והארכיטקטים
אגודת האינג׳ינרים והארכיטקטים בארץ ישראל שלחה אל העתונות מכתב מחאה: בבנין בית הספרים הלאומי בירושלים לא התחשבו בארכיטקטים היהודים, ואף בעבודת התכניות לבנינים החדשים שבאוניברסיטה אין משתמשים באמנים יהודים.
המחאה נתקבלה באספתה השנתית של האגודה, והיא מתפרסמת בכל העתונות היהודית. לדברי הכותבים היה אפשר למצוא כחות מתאימים לעבודה גדולה זו, ואין צדק בכך שתמסרנה תכניות האוניברסיטה ליד אחת בלבד; יש בדבר, הם אומרים, משום הטלת אי אמון מראש ביכלתו של האמן היהודי.
עיקר הטענה אינו בשאלת העבודה אלא בשאלת הסמכות. בנינה של האוניברסיטה העברית בירושלים, אומרים הם, אינו ענין הנוגע לועד הנהלה המורכב מיחידים שעליהם מופקדת ההנהלה החמרית של המוסד. האוניברסיטה עתידה להיות מקום הוראה מרכזי של התרבות העברית ושל המדע היהודי, ועל כן אין מעשיהם של האנשים שלידם נמסר דבר הבנין יכולים לעמוד. אף מועצת האוניברסיטה, הכוללת בתוכה אנשים בעלי ערך רב, אינה בעלת משקל מכריע בשאלות בניה, ואינה יכולה להיות הבמה העליונה לחות דעת ולהכרעה בתכנית גדולה כזו.
ומכאן התביעה המעשית: התחרות כללית בין כל הארכיטקטים היהודים שבעולם, ועמה התחרות בינלאומית שבה יתחרו גדולי הארכיטקטים באמנות הבניה. האגודה פונה גם אל המוסדות הצבוריים היהודיים שיצטרפו אל מחאתה. שמותיהם של חברי הנשיאות החתומים על המכתב אינם קריאים כל צרכם בעמוד שלפנינו, ואין אנו מדפיסים אותם.
אוסף המפות שבבית הספרים
בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי הפנה בזמן האחרון את תשומת לבו לאסוף גם מפות, ובכללן מפות ארץ ישראל ושכנותיה, והוא מבקש שכל מי שיש בידו מפה מן המפות הללו ימסרנה לידיו.
בימי המלחמה נתפרסמו מפות חשובות מצד האנגלים ואף מצד הגרמנים, ורובן לא יצאו לשוק; מועטות מהן נמצאות בידי אנשים פרטיים בארץ ובחוץ לארץ, ועל כן דרוש מאד לרכזן במקום אחד. בית הספרים מבקש ביחוד את אלו שקנה המדה שלהן גדול, וכן תכניות של ערים.
והטעם שבדבר פשוט. המפות והצילומים שבבית הספרים מועילים להפצת ידיעת הארץ, ומי שמבקש לדעת כיצד השתנה חוף אחד או עמק אחד בעשרים שנה אינו יכול לעשות זאת אלא מתוך השואת מפה למפה. על כן מקבץ בית הספרים קובץ אחד של כולן.
מן העמק
מוזיאון לעתיקות בעפולה
החופר בעפולה ימשיך שם את עבודתו בחפירות. ״קהלות ציון״ השקיעה למטרה זו סכום של כסף, וחושבים ליסד במקום מוזיאון בעד העתיקות שנמצאו ובעד אלה שעוד עתידות להמצא.
שמו של החופר נדפס בעמוד שלפנינו בצורה שאין אנו בטוחים בה, ועל כן אנו כותבים ״החופר בעפולה״ בלבד. ודרכה של חפירה בתל היא שכבה על גבי שכבה: כל ישוב שישב במקום הניח אחריו רצפות, קירות וחרסים, ומי שחופר מלמעלה למטה קורא את דברי ימי המקום מן המאוחר אל המוקדם. על כן אין החופר ממהר, ועל כן נמשכת עבודה כזו עונה אחר עונה.
ומוזיאון במקום החפירה אינו ענין של נוי בלבד. עתיקה שנעקרה ממקומה ונשלחה למרחקים מאבדת את מחצית ערכה, שכן ערכה תלוי בשכבה שממנה הוצאה ובשאר הכלים שנמצאו עמה; ואילו אוסף היושב בעמק יזרעאל עצמו משאיר את הדברים סמוכים אל האדמה שגדלה אותם.
פינת האדמה
הכורכר, גב החול שהיה לאבן
מי שעולה בבקר על אחת הגבעות שבין יפו ובין תל אביב ומכה ברגלו באבן, אינו מכה באבן הר. האבן הזאת, הכורכר, בהירה היא כעצם ורכה למגע, ואינה אלא חול שנעשה לאבן; ואין בארץ ישראל אבן אחרת שהיתה כל כך קרובה לחיי אדם ונזכרת כל כך מעט.
דרך עשייתה פשוטה ואטית. הים מעלה חול על החוף, הרוח נושאת אותו פנימה ומעמידה אותו לרכסים ארוכים ההולכים מקבילים לקו המים. במשך הזמן מחלחלים בתוך הרכס מי הגשמים, נושאים עמם מעט סיד מקליפות החלזונות שבחול, והסיד הזה מתקשה ומדביק גרגר אל גרגר. כך נעשה גב של חול לגב של אבן. חוקרי הארץ מונים שלושה רכסים כאלה במישור החוף, זה אחר זה, וביניהם שקעים נמוכים.
ומן הצורה הזאת נגזרו חיי המקום. הרכס חוסם בעד מי הגשמים היורדים מן ההר ואינו נותן להם לרדת אל הים אלא במקומות מועטים, ועל כן נעשו השקעים שבין הרכסים ביצות, ועם הביצה באה הקדחת. ואילו על גבי הכורכר ובשוליו שוכבת החמרה, אדמת חול אדומה ותחוחה שבה נטועים רוב הפרדסים שבשפלה; אדמה זו מנקזת את עצמה ואינה מחזיקה מים סביב השורש, וזה כל סודה.
וממנה גם בונים. מחצבות הכורכר מצויות לאורך החוף כולו, והבנאים אומרים שהאבן נוחה לחציבה מפני שהיא רכה בעוד היא לחה במחצב ומתקשה לאחר שהוציאוה אל האויר; מכאן שהחוצב עושה את מלאכתו בקלות ומקבל קיר העומד. ולא מקרה הוא שהישובים הישנים שעל החוף יושבים על רכס ולא בשקע: הרכס יבש, הוא משקיף על הים, ומתחתיו קרובים המים המתוקים הכלואים בחול.
ואף שם האבן אינו עברי. ״כורכר״ שגור בפי יושבי החוף, וכך הוא נזכר גם בפי בני הישוב; ואילו חוקרי הארץ שבאו מאירופה קראו לה בשם אבן חול, וכך היא נקראת בספריהם.