ב׳הארץ׳ של הבקר נדפס ״קול קורא״ אל כל חברי ההסתדרות הבלתי מפלגתיים, שהעתון נתבקש לפרסמו, ובו קוראת הקבוצה הבלתי מפלגתית של ארץ ישראל העובדת אל חבריה להתארגן ולפעול בעניני התנועה ולהבראתם של מוסדות ההסתדרות.
פתיחתו של הקול הקורא מעמידה את השעה. בשעה קשה זו לתנועת העבודה הארצישראלית, נאמר שם, כשחוסר העבודה והרעב עושים שמות בחוגים רחבים של שדרות העובדים, וכשהיציאה מן הארץ והפסקתה של העליה מסכנות את כל הפרספקטיבות של תנועת השחרור, באים החתומים בקריאתם.
והטענה שבגוף הדברים חריפה מן הפתיחה. החברים הבלתי מפלגתיים, אומרים החתומים, הם רוב בהסתדרות, ואף על פי כן הם עכשיו פאסיביים. ענינים חשובים נחרצים לעתים קרובות לפי יחסי הכחות במלחמת המפלגות ולא לפי הצרכים החיוניים של התנועה, והחבר הבלתי מפלגתי נטול השפעה ישרה על מהלך הענינים בכל ימי המעשה ואינו נקרא אלא בימי הבחירות להצביע בעד שלטונה של מפלגה זו או אחרת.
ומכאן הקריאה עצמה, ואנו מדפיסים אותה בלשונה: ״קוראים לכם להתארגן, לערות ולפעילות בעניני התנועה״. המלה ״לערות״ נדפסה בעמוד שלפנינו בצורה הזאת, ואנו מוסרים אותה כמו שהיא ואין אנו מתקנים אותה.
מה פרושה של ״הבראת מוסדות ההסתדרות״ אין הקול הקורא מפרט, ואין אנו משערים. אף אין בו הצעה של מסגרת ארגונית, ולא מועד, ולא מקום של אספה. יש בו תביעה אחת ברורה, שהרוב יפסיק להיות רוב דומם, ושאר הדברים אינם בו.
ודבר אחד ראוי שיאמר במפורש. הקול הקורא חתום בשם הקבוצה הבלתי מפלגתית של ארץ ישראל העובדת, והוא נדפס בעתון מתוך בקשה שבאה אל המערכת; אין הוא עמדתו של עתון, ואין אנו מצרפים אליו דעה משלנו. אנו מוסרים אותו מפני שהוא מסמך של שעה זו, ומפני שהטענה שבו נוגעת בגוף אחד שבו מאוגדים רוב פועלי הארץ.
ארבעים וששה אחוזים לקליטה
מאמר שנדפס הבקר תובע שהתקציב הציוני, הנחקק שנה שנה, ישנה את אפיו ויהיה תקציב של קליטה. לפי חשבונו של הכותב, מתוך התקציב הציוני שנתקבל בקונגרס הציוני, שש מאות ועשרת אלפים לירות שטרלינג, עומד החלק המכוון להשארתם של העולים בארץ על ארבעים וששה אחוזים.
והתביעה, לדבריו, צריכה לעמוד על שבעים ושמונה אחוזים לתקציב של קליטת עליה, היינו לחקלאות, לתעשיה ולעבודה. השאלה שהוא מעמיד פשוטה: כמה מכל לירה הולך אל מה שיש בו משהו מהגדלת הקליטה, וכמה הולך אל השאר, אל החשמל ואל המסחר ואל כל היתר.
המספרים האלה הם חשבונו של הכותב ולא החלטה של מוסד, ואנו מדפיסים אותם בשמו. הקונגרס הציוני הוא הקובע את התקציב, והויכוח על חלוקתו נמשך מכנוס לכנוס; הטור עצמו נדפס במקומות אחדים בטשטוש, ושלושת המספרים קריאים בו, ואין אנו מוסיפים עליהם ואין אנו גורעים מהם.
ועד העיר ממתין לאשור הממשלה
מהחלטותיו של ועד העיר לירושלים בדבר הבחירות לעיריה: לקרוא לאספה כללית לשם זה אחרי שהממשלה תפרסם את אשורה המוחלט לחוקי הבחירות, היינו לאחר יום אחד עשר בנובמבר, ואז לדון בשאלה ולטפל בה למעשה.
התאריך הוא עיקרה של הידיעה. ההחלטה אינה אומרת מה יוחלט באספה אלא מתי תקרא: הועד אינו מבקש להקדים את הממשלה, ואינו מבקש שתקבע האספה את עמדתה בטרם יהיה הנוסח המאושר בידיו. מי שקורא בהחלטה דחיה קורא בה פחות ממה שיש בה, ומי שקורא בה הכרעה קורא בה יותר.
ומה עומד שם לדיון. חוק הבחירות לעיריות מעורר שאלות על מבנן של המועצות, על זכויות ההצבעה ועל תפקידיו של ראש העיריה, ושלוש אלה אינן שאלות של נוהל: מי שקובע את מבנה המועצה קובע את כוחן של השכונות, ומי שקובע את זכות ההצבעה קובע את מי העיריה מיצגת ואת מי אינה מיצגת.
׳דבר׳ על השקפות ז׳בוטינסקי
ב׳דבר׳ של הבקר נדון ענין השקפותיו של ה׳ ז׳בוטינסקי בנוגע לחינוכו של הנוער ולערכים התרבותיים העבריים. מה שנאמר שם בפרוטרוט אינו קריא בעמוד שלפנינו ואין אנו מוסרים ממנו דבר; הנושא עצמו נדפס שם בבירור, ואותו אנו מוסרים.
ולמה אין זה ענין למדור התרבות. ז׳בוטינסקי הוא ראשם של הציונים הרביזיוניסטים, שנוסדו בשנת אלף תשע מאות עשרים וחמש, ו׳דבר׳ הוא עתונה של ההסתדרות הכללית של העובדים. כשהעתון האחד דן בהשקפותיו של האחר בשאלת החינוך, אין הויכוח על ספרי למוד אלא על מי מגדל את הדור הבא ובאיזו רוח.
ובאותו יום עצמו נשא ז׳בוטינסקי דברים בועידת התעשיה בירושלים, ועל כך במדור ״כלכלה ומסחר״ שבגליון זה. שתי הידיעות באו בשני עתונים ובשני ענינים, והאיש אחד הוא; מי שמבקש לדעת מה כחו של אדם בשעה זו ימצא את התשובה בשני העמודים ולא באחד מהם.