״הכילי״ של מוליר עלה בירושלים

״התיאטרון האמנותי״ העלה בראי נע ״ציון״ שבירושלים את ״הכילי״ למוליר בחמש מערכות, בנהולו של מר דניאל, והביקורת שנדפסה הבקר דנה בהצגה לפרטיה.

המבקר פותח דוקא בהסתיגות מן המחזה עצמו. ״הכילי״, הוא כותב, אינו שירת הברבור של מוליר ואף לא שיר הכבוד שלו, ובמובן החזיון והבמה נופל הוא בערכו לא רק ממחזותיו הגדולים אלא אפילו מן ״החולה המדומה״, העמוק יותר והמקיף יותר. כל כח יצירתו וכשרונו האמנותי של מוליר מרוכזים כאן בגבור הראשי, בטפוס הכילי, הרפגון, ושאר הנפשות המסתובבות סביב לנקודה המרכזית חורות במקצת ודלות צורה לעומתו, ואינן באות אלא כדי להבליט על ידן את מהותה של אותה נקודה עצמה.

שני חששות היו לו לפני ההצגה, ואין הם בקושי הבמתי. החזיון עצמו אינו קשה ביותר מצדו הבמתי, ולהקתנו כבר נתנסתה בדברים קשים ומסובכים ממנו; החשש היה מחסר שיטה אחדותית בסגנון ההצגה, ומאותו חסר התאמה שבין התוכן ובין הצורה שהבמה העברית רגילה בו, לפי שהיא נזקקת יותר ל״מה״ מאשר ל״איך״.

ובסופו של דבר הוא משבח. לגשת אל חזיון מופת מבלי לנפול תחת סבל הירושה ומבלי להשאר עבד נרצע למסורת היבשה, אומר המבקר, זהו כחו של מנהל אמנותי אמתי, וזה הראה לנו מר דניאל. במקום יציבות היתה תנועה על הבמה, ורוח קלילה וענינה, רוח צרפתית שובבה ואהובה, שרתה על ההצגה מתחילתה ועד סופה; והצחוק שפרץ מפי הקהל לא היה צחוק של עויות וצחצוחי מלים גרידה אלא צחוק העלילה, צחוק הנוגע בצער. טפוס הכילי הורם למעלת סמל אנושי נצחי, ובזה השיגה ההצגה את מטרתה הבמתית.

ואף על פי כן אין הוא רואה בה מאורע. יותר ממאורע, הוא כותב, היתה בהצגה זו נסיון, נסיון צנוע, וכך תהיינה בהכרח גם ההצגות הבאות של ״התיאטרון האמנותי״: נסיון למוסד האמנותי ונסיון לקהל הארץ ישראלי, נסיון קשה. אבל קדמה אמנותית יפה זו ודאית, והיא הרבה מאד לגבי מוסד אמנותי כתיאטרון; והוא מקוה שגם הצעדים הבאים יהיו בדרך העולה קדימה, ליצירת האמנות הבמתית הלאומית.

נמסר כי האוניברסיטה הליטאית שבקובנה הזמינה את המשורר ראבינדראנאת טאגור, השוהה עתה בברלין, לבוא ולקרוא שם הרצאה.

טאגור הודה על הכבוד והודיע כי יקבל את ההזמנה לבקר בקובנה, ונמוקו עמו: הלשון הליטאית, שיש לה שייכות עם הסנסקריט, מעניינת אותו מאד. אם לא יהא מכשול מצד בריאותו, יבוא לקובנה עוד בחודש זה.

והשייכות שהוא מדבר בה אינה המצאה של משורר. חוקרי הלשונות מונים את הליטאית ואת הסנסקריט במשפחה אחת, ומראים כי הליטאית שמרה בצורות שמותיה ופעליה דברים עתיקים שאבדו לשאר לשונות אירופה; ומי שלמד סנסקריט מוצא בפיהם של אכרי ליטא מלים שאזנו קולטת אותן כמעט בלא תרגום.