החומה שנמצאה מצפון למאה שערים

אתמול הרצה ד״ר סוקניק באולם בית הספר למל בירושלים על תוצאות החפירות שניהל יחד עם ד״ר מאיר מטעם החברה העברית לחקירת ארץ ישראל, בקיץ שעבר ובקיץ הזה, בשרידי חומה עתיקה שנתגלו במגרש שליד שכונת מאה שערים.

לדעת המרצה אלה שרידי החומה השלישית של ירושלים, שהחל לבנותה אגריפס הראשון מסביב לפרברים החדשים שנבנו בצפון העיר בימי הבית השני. הראיה לקדמותה של החומה אינה תלויה בשום מקור כתוב: במקומות שונים נמצאו שרידי חורבות רומיים וביזנטיים ששרידי החומה שימשו להם ליסודות, ומכאן שהחומה קודמת לתקופה הביזנטית ואף לתקופה הרומית המאוחרת, ולא להיפך.

נתגלו גם שרידי שני מגדלים שהיו יוצאים מקו החומה, ובאחד מהם נראים סימנים ברורים שהעבודה נפסקה באמצעה. הדבר מתאים לדברי יוסופוס על החומה: מפני החשד שעורר הבנין בלב שליטי רומא הוכרח אגריפס להפסיק את הבנייה, ורק בהתפרץ המלחמה עם רומא הושלם הבנין בצורה פחותה בהרבה מזו שהתחיל בה. אבן שנפסקה בה העבודה היא עדות שאין העתקה מן הספרים יכולה לתת כמותה.

אורכו של הקו שנחשף כארבע מאות ושישים מטר, והוא נמשך כמעט בלי הפסק. לא בכל מקום היה אפשר לחפור לאורכו, ודרך שכם למשל הפריעה, אך אין ספק בקשר שבין החלקים. החלקים השלמים ביותר היו דווקא אלה שמתחת לבנינים המאוחרים, שבוניהם שמרו על היסודות שתחתם בשעת בניית הבתים במאה שערים.

הרקע שנתן המרצה לפתיחה ראוי אף הוא לתשומת לב. זה מאות שנים שתיירים וחוקרים שביקרו בירושלים מספרים על שרידי חומה עתיקה שנראו להם מחוץ לחומה הצפונית הנוכחית, ומדידות שונות נעשו במאה שעברה; והבעיה היתה עלולה להישאר אחת הבעיות הפתוחות בטופוגרפיה של העיר, התלויה בפלפול מדעי הנשען על המקורות הספרותיים בלבד הניתנים להתפרש לכמה צדדים. מה שהכריע היה אבן גזית גדולה שנמצאה בשעת סלילת דרך ליד בית הנכאת הממשלתי, והיא שעוררה את החברה העברית לחקירת ארץ ישראל לבקש רשות מאת מחלקת העתיקות לחפור באותו מגרש. החופרים, הדגיש המרצה, לא ניגשו בכוונה למצוא את חומת אגריפס אלא לפתור את שאלת החומה הצפונית בעזרת המעדר, כמו שנעשה בחומות הדרומיות.

בדבר יחסן של החפירות לשאלת קבר ישו הודיע המרצה שכיהודי אין הוא רוצה כלל להיכנס לשאלה השנויה במחלוקת בין כתות נוצריות שונות, אך ציין ששאלת הקבר תלויה לא בקביעת קו החומה השלישית, שנבנתה אחרי הצליבה, אלא בקביעת קו החומה השניה, הטעונה עוד בדיקה. בסוף דבריו הודה למחלקת העתיקות על יחסה הטוב ולבעלי הקרקע על הרשות שנתנו לחפור באדמתם.

ה׳ י. בראוור פרסם מכתב למערכת בענין הידיעה שפרסם על מסע ליהודי חיבר, ובו הוא מזכיר שמאמרו הקצר היה בפירוש דין וחשבון על הרצאה, ואחריות ההרצאה על המרצה. אילו חשב שיש ערך מדעי מבוסס לדברי האיש, כותב הוא, היה מפרסם ידיעה באחד העתונים המקצועיים ולא ברשימה עתונאית.

ולא שנמנע מלבדוק. בראוור מפרט כיצד בדק בכל זאת: הוא ביקר את סדר מסעותיו של האיש על פי המפות, ונוכח על ידי דוקומנטים שהאיש היה אמנם פקידו של הקונסול הוואהאבי בדמשק, ושנסיעה לפנים ערב היא בגדר האפשרות. שתי הבדיקות האלה אינן מאשרות את הסיפור; הן מוציאות אותו מכלל הנמנע, וזה כל מה שהן עושות.

הצעתו המעשית היא העיקר שבמכתב: שיינתן לאיש עזר ללמוד סידור סקיצות של דרכים, קביעת מצב גיאוגרפי מדויק וצילום; ואם יורשה לנסוע שוב ויביא עמו סקיצות וצילומים, לא יעז עוד איש לפקפק בדבריו, ורק אז ייכתב שמו בין חוקרי ערב. שמו של הנוסע נמסר בעתון באות אחת בלבד, ואין אנו משלימים אותו.

הקורא הבקי יראה כאן שיעור קצר בדרכי הראיה. עדות של אדם אחד, ואפילו היא נאמנה עליו, אינה נעשית ידיעה מדעית עד שאפשר לבדוק אותה במכשיר שאין לו ענין בדבר: מפה, מדידה ותיבת צילום. ההפרש בין מסע לבין מחקר אינו במרחק שעושה הנוסע אלא במה שהוא מביא בחזרה.

אתמול בשלוש אחר הצהרים נפתחה הועידה של אגודת האגרונומים בהשתתפות כחמישים איש. את נאום הפתיחה נשא ה׳ קלווריסקי, ולנשיאות נבחרו ה״ה מאירוביץ, זוסמן, אייזנברג וקלווריסקי. הד״ר חניאל (פיקהולץ) קרא דין וחשבון מפעולת החברה, האגרונום פלדמן הרצה על תפקיד האגרונומים בארץ, וה׳ מאירוביץ על דרכי העבודה לעתיד.

מי שמבקש לדעת במה עוסקים האגרונומים בפועל, ולא רק בועידות, ימצא את התשובה בחוברת אלול של ׳השדה׳ שיצאה עתה לאור. בתוכנה: ד. יפה על עונת הזריעה והנטיעה; ועדת הירקנים על גידול ירקות; יוסף וייץ על הרכבה בעצי הפרי; א. בן דב על ההשקאה בכרם הגפנים; ד״ר י. ש. יפה על הקרקע, פוריות הקרקע והנהלת המשק; א. כהן על קביעת העונה לגידול כרוב וכרובית; מ. פרידמן על בניית לולים; נ. גפנר על ניצול מי השופכין; וג. שפירא על גידול תנובת הדבורים ועל עבודת המכונות במשק. כמה מכותרות החוברת משובשות בדפוס שלפנינו ואין אנו מונים אותן.

רשימת תוכן היא לפעמים תמונת מצב שלמה. מי השופכין, הדבורים, הכרובית והלול עומדים בה זה לצד זה, ושלושתם הראשונים אינם ענין לחקלאי הגדול אלא למשק הקטן שמנסה לחיות מדונם. כשמדברים על תפקיד האגרונום בארץ, זה השדה שעליו מדובר.

מפולת האבנים בשווייץ נעצרה. נמסר כי גוש הסלע נע לאט כל כך עד שהנזק היה קטן ולא היו נפגעים, ושהכפר הסמוך לא נפגע כלל. סבורים עתה כי הסכנה חלפה, והכפריים הורשו לשוב אל בתיהם.

העתון מזכיר לצד הידיעה שבשנת 1881 אירעה מפולת בכפר אלם, ארבעה מילין במעלה אותו הר. וההשוואה הזאת היא כל הענין: אותו הר, אותה שכבת אבנים, ושתי תוצאות שונות לחלוטין. ההפרש אינו בגודל הגוש אלא במהירות תנועתו.

גוש הנע אמות אחדות ביום דוחף לפניו את העפר ואת האבן ואפשר להתרחק מפניו ברגל, ומה שנהרס בדרכו נהרס לאט ואפשר לפנותו. גוש הנפרד מן ההר בבת אחת נופל כגוף אחד, דוחס את האוויר לפניו ומטיח את שברי האבן למרחק גדול מזה שהוא עצמו מגיע אליו. שמות שאר הכפרים באים קטועים בידיעה שלפנינו, ולא נביאם.

אדריכל צעיר מפנסילוואניה עומד להציג בתערוכה העולמית שתהיה השנה בפילדלפיה דגם של בנין מקדש שלמה. לדבריו נתעורר בלבו הרעיון עוד בילדותו: בהיותו בן חמש עשרה ראה כחזון את המקדש עשוי זהב וכסף, ומאז הקדיש את עצמו לחקירת כתבי הקודש, ובמיוחד משכו את לבו הפסוקים על דוד ועל שלמה. הוא קרא, לפי הידיעה, את כל הספרים שנכתבו על הארכיטקטורה היהודית. שמו נדפס משובש בדף שלפנינו, והנחנוהו.

מי שקרא את הידיעה הקודמת שבמדור זה יעמיד את שתיהן זו ליד זו בלי שנפרש לו. בירושלים חופרים במעדר ומודדים קו של אבנים כדי לדעת מה עמד שם; בפילדלפיה בונים דגם מזהב ומכסף לפי חזון ילדות. שתי הדרכים מבקשות את אותו בנין עצמו, ורק אחת מהן מביאה בחזרה דבר שאפשר למדוד אותו.