ארכיון ברזילי בא אל בית הספרים

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שבירושלים קיבל לידיו את ארכיונו של יהושע ברזילי, ובו מכתבים ותעודות של התנועה הציונית מן השנים תרנ״ג עד תרע״ד.

שמו המלא של האיש הוא יהושע ברזילי-איזנשטדט, ושנות האוסף הן השנים שלפני הקונגרס הראשון ועד לפרוץ המלחמה. אין בידינו רשימה מפורטת של התיקים, ואין אנו יודעים מה מהם פתוח לעיון ומה שמור.

עם קבלת הארכיון פונה הספריה אל כל ידידיה שבידיהם תעודות הנוגעות בתולדות הציונות, ומבקשת שימסרו אותן לאוסף. בלשון הפנייה נאמר שאין להפריז בחשיבותה של הספריה כבית גנזים של העם היהודי, וזו לשון שאינה לשון של בקשת תרומה בלבד.

ומדוע דווקא מכתבים. פרוטוקול מוסר את ההחלטה; מכתב מוסר את הדרך אליה. מי שיבוא לכתוב את תולדות השנים האלה ימצא בעתונות את מה שנאמר בפומבי, ובמכתבים ימצא את מה שנאמר קודם. לפיכך אין ערכו של ארכיון פרטי נופל מערכו של ארכיון מוסד, ולעתים הוא עולה עליו.

תיאטרון דרורי ליין שבלונדון, בניהולו של סר אלפרד באט, מוסר על רווחים העולים על ששים וששה אלף לירות מהצגת ״רוז מארי״ לבדה.

בית תיאטרון גדול אינו חי מן ההצגות הרבות אלא מן האחת המצליחה. הצגה העומדת על הבמה עונה שלמה מחזירה את הוצאות ההפקה, מפרנסת את הלהקה ואת עובדי הבית, ומשאירה בידי המנהל סכום שממנו הוא נוטל את הסיכון של השנה הבאה. זהו חשבון פשוט, והוא מסביר מדוע מחזיקים באנגליה הצגה אחת שנים אחדות במקום להחליף כל חודש.

ומן היבשת באה ידיעה מסוג אחר: נמסר כי במנזר נמצא ציור של אל גרקו המתאר את סגידת הרועים בבית לחם, והמבינים רואים בו דוגמה לדרכו של האמן בתקופתו האחרונה. שם המנזר בא אלינו בכתיב שאין לסמוך עליו, ונשלים אותו כשיתברר.