״האהל״ חוגג חמשים לכתבי פרץ

״האהל״ מעלה ביום החמישי בתשע בערב, באולם התערוכה שבתל אביב, הצגת יובל לחמשים שנה לכתבי י. ל. פרץ, ובתכניתה חמש יצירות.

אלה הן: ״המקבלים״, ״אחר הקבורה״, ״שמע ישראל״ מספורי הלבנה בלוית מוסיקה, ״כעסה של אשה״ ו״במרתף״. חמש יצירות בערב אחד אינן הצגה ארכה אחת אלא מבחר, וכל אחת מהן באה מפנה אחרת של אותה יצירה עצמה: החסידות, הקבר, השכונה העניה והמרתף.

ועל פרץ עצמו: סופר שכתב בשתי לשונות ונפטר לפני אחת עשרה שנה, ושכתביו נעשו עוד בחייו נכסי הקהל יותר משהיו נכסי הספרות. ״חמשים שנה לכתביו״ הוא לשון ההודעה שלפנינו, ולא יום הלדת ולא יום פטירה; כלומר מונים את ראשית כתיבתו ולא את ראשית חייו. את ההצגה עצמה לא נתאר בגליון הזה, שהרי טרם נערכה.

ומלבד זאת שלשה דברים בלוח. התיאטרון האמנותי, שמנהלו האמנותי הוא ה׳ מ. דניאל, מודיע על מופעים מתאמים בירושלים, בתל אביב, בחיפה ובטבריה בחדש נובמבר, מן השמיני בו. בירושלים תערך ביום הרביעי בערב ההצגה האחרונה של ״הרפגון״ לגדולים, ובאחר הצהרים של אותו יום הצגה מיחדת לתלמידים, וביום החמישי הצגה לתלמידים ובערב הצגה ראשונה של מחזה חדש ששמו אינו קריא בידיעה שלפנינו. והבלט של הגב׳ רינה ניקובה נקבע לאחד עשר בנובמבר, בחבורה של עשרים איש, והגב׳ ניקובה עצמה משתתפת ברב הרקודים.

ששה צעירים אלגנטיים עמדו בחלונות בית מסחר לבגדים בלונדון בתור גלמים, כלומר בתור בבות ראוה חיות, לתערכת החליפות שבפנים. מי שעובר בחלון ורואה בגד על בבת עץ רואה את הבגד, ומי שרואה אותו על אדם העומד בלי נוע רואה לרגע קטן את עצמו. זו כל האמנות שבדבר, והיא אמנות החלון ולא אמנות הבגד; ונראה כי מי שהמציא אותה שם ידע שאינה אלא שעשוע של יומים.

ומאלכסנדריה נמסר כי המארשל לודג׳י קאדורנה, שעמד בראש הצבא האיטלקי שנלחם באיסטריה בימי המלחמה הגדולה, בא לשם כדי לעמד בראש החגיגות שיערכו בני הקהלה האיטלקית בארבעה בנובמבר לזכר נצחונה של איטליה. נמסר גם כי אפשר שיבקר בארץ ישראל. חגיגה של קהלה אחת בארץ נכריה היא ענין שבין בניה ובין ארץ מולדתם, ואנו מביאים את הידיעה כפי שבאה ואין אנו מוסיפים עליה.